הכל דבש

 אז כן, בסוף הגענו וראינו וחזרנו הביתה בשלום, פחות או יותר, אבל בדרך קיבלתי שיעור חשוב מהמציאות, וגיליתי שלא חשוב עד כמה התוכניות שלנו יהיו מפורטות וקפדניות, הן עלולות להשתבש בגלל המציאות שמתעקשת תמיד להידחף באמצע ולהפריע.

התכנון לנסיעה לקרקס השמש היה כזה : נוסעים מהבית עד ללב המפרץ, מחנים את המכונית בחניון התת קרקעי, עולים על רכבת מלב המפרץ, חוברים לאימא של ג'ינג'י שעלתה בנהרייה, יורדים בתחנת השלום קופצים לעזריאלי לאכול ולטייל קצת, ומשם לוקחים מונית להיכל נוקיה - עניין של רבע שעה הבטיחו לנו יודעי דבר - צופים בנחת בהופעה שאת הכרטיסים אליה הזמנו מבעוד מועד שבועיים קודם, ואחר כך חוזרים הביתה, גם ברכבת. אנחנו יורדים בלב המפרץ אל המכונית הממתינה לנו וחמותי ממשיכה לעכו כי הרכבת לא מגיעה לנהריה ומשם לוקחת אוטובוס הביתה.

רמז לזה שתוכניות הן עניין מועד להשתבש קיבלנו עוד בדרך ללב המפרץ. החניון התת קרקעי היה סגור והפנו אותנו לחניון העילי, שם לקח המון זמן עד שהצלחנו לחצות את התור ולהגיע למעלה. התברר שבגלל סוף החופש הגדול החניון פשוט מפוצץ, ורק בניסי ניסים תפסנו חנייה, אבל תפסנו והגענו בזמן ועלינו כמתוכנן לרכבת – הללויה!

בסתר ליבו ג'ינג'י טיפח חלום על ביקור בראש מגדל עזריאלי וסעודת צהרים מפוארת במסעדה שהוא קרא באיזה מקום ששוכנת שם, ורק ממתינה לו שיכבד אותה בנוכחותו. למרבה הצער הוא שכח לספר לי ולאימא שלו על החלום הזה, וגם אם היינו יודעות ומנסות לשתף פעולה זה לא היה הולך כי ג'ינג'י התמים שכח שבימים האחרונים של החופש הגדול כל מרכזי הבילוי בארץ הופכים לג'ונגל הומה הורים וילדים מוטרפים, נשמט מזיכרונו שהוא לא ממש מכיר את עזריאלי ושהוא לא יודע איך מגיעים לאותה מסעדה עלומה ומה שחשוב יותר - רכבת ישראל לוקה באיחורים כרוניים. עוד פרט שלא נלקח בחשבון הוא שאימא שלו שתהיה בריאה היא אישה לא צעירה בת שמונים ושבע שמתקשה ללכת מהר ואי אפשר להאיץ בה.

נוסף לזה היה לנו גם ביש מזל מיוחד ובגלל כבל חשמלי שאיים להיקרע סגרו את נתיבי איילון, וזה גרם לפקקים זוועתיים בדיוק כשהיינו בדרך להיכל נוקיה. מה הסיבה לפקק האימתני היה תעלומה עד שהגעתי הביתה וראיתי חדשות אבל את הפקק חשנו על בשרנו ונלחצנו נורא כי אמרו לנו שאחרי ארבע וחצי סוגרים את הדלתות בלי פשרות ולא יעזור לנו כלום.

מרוב פחד שיסגרו את הדלתות וישאירו אותנו בחוץ עם הכרטיסים הנורא יקרים שרכשנו ירדנו מהמונית ורצנו חלק מהדרך ברגל, כלומר הוא רץ, אני נשארתי לתמוך באימא שלו שבקושי הלכה, ולקח לה חצי מופע להרגיע את הנשימה אחרי הלחץ והריצה ההם. בסוף התברר שדבר הפקק הגיע לאוזני מנהלי נוקיה הרחומים, הדלתות נשארו פתוחות עד חמש ואנשים נכנסו עוד אחרינו כמו בכל אולם קולנוע מצוי וחבל שרצנו סתם בחום אבל אז לא ידענו את זה.

קרקס השמש זה מין קרקס תיאטרון אופראי מיוחד במינו, וכנראה שבאמת נפלא. כל המבקרים מסכימים על כך, ויש תמימות דעים שאלגריה הוא מופע איכותי ומרומם נפש, אבל מאוד קשה ליהנות בתנאים הגרועים שסיפקו לנו. ישבנו נורא גבוה, בקושי ראינו משהו, ואם לא די בכך הייתי נסערת מאוד בגלל מריבה מכוערת שפרצה ביני לבעלי כי העזתי להעיר לו שאין טעם לנסות לחפש את המסעדה ההיא, שהוא לא זכר את שמה, כי הגענו באיחור, ויש פה בלגן ולחץ ופשוט אין זמן ועדיף שנצא להיכל נוקיה ולא נבזבז זמן במתחם עזריאלי ההומה אדם.

הוא כעס והתרגז עלי וטען בנבזות שאני סתם לחוצה, ואחרי שהתברר שצדקתי ובגלל הפקקים הייתה סיבה להיות לחוצה, הוא כעס עוד יותר, וכל חדוות הצפייה במופע הזה שהוא באמת יחיד במינו נהרסה מבחינתי.

אחרי שהעניין הסתיים חזרנו לרכבת באוטובוס הפעם, וליתר ביטחון נסענו עד תחנת רכבת מרכז כי שמענו ברדיו של המונית שאולי יסגרו את תחנת השלום. בינתיים התברר שלחמותי נורא התנפחו הרגלים בגלל הריצה. למרות מחאותיה שלא נורא חששנו לתת לה להגיע לבד הביתה ולכן החלטנו שהיא תרד איתנו בלב המפרץ וג'ינג'י יסיע אותה הביתה. מבחינתי הוא היה יכול להישאר לישון שם ולצאת בלעדי לטיול לעכו שנרשמנו אליו שבוע קודם ויצא לרוע המזל ביום שישי, יום אחרי אלגריה.

הוא התעקש לחזור הביתה עוד בלילה, וציפה שאבוא איתו לטיול, אבל בבוקר הודעתי לו שאני עייפה וכואב לי הגב ואני מוותרת על התענוג. הכעס עליו כבר התפוגג כמעט לגמרי, אבל הרגשתי עייפה נפשית ופיזית, ורציתי קצת זמן לבד, רק אני והבישולים והניקיונות של יום שישי.

אז בסדר, התפייסנו פחות או יותר, ואני יודעת שהוא מצטער שהתנפל עלי ואמר כמה דברים מיותרים ומרגיזים לגמרי, אבל ייקח עוד המון זמן עד שאסע שוב לתל אביב, וגם אם זה יקרה שוב זה בטח לא יהיה בסוף החופש הגדול.

ועוד הערה קטנה אך חשובה. חמותי צדקה, המיזוג ברכבת הוא באמת בלתי נסבל. צחקתי עליה בלב כי היא לקחה ז'קט בשביל הנסיעה, אבל היא צדקה, ואני קפאתי מקור. אם הם היו ממזגים פחות, ודייקנים יותר האלגריה שלנו הייתה יותר שמחה.

הנושא החם הגיע לי בדיוק בזמן. השבוע קרו דברים טובים ומה שנחמד יותר, מצפים לי בהמשך השבוע עוד אירועים נחמדים ומשמחים, וגיליתי כבר מזמן שיותר נעים לצפות לדברים טובים שיקרו בעתיד מאשר לחוות אותם בפועל. בעתיד הכל הולך חלק ומסתדר, במציאות לא תמיד.

דבר טוב אחד, משמח ומפתיע - ניצחנו את ביטוח לאומי והצלחנו להשיג לעוגי הבטחת הכנסה לשלושה חודשים כמו שבאמת הגיע לו. לכאורה, מה השמחה? אם הגיע אז ברור שהוא יקבל, איזה תמימות, רק מי שלא היה לו מגע עם ביטוח לאומי מימיו יכול לחשוב ככה, שמקבלים מה שבאמת מגיע.

עד שזה קרה נסעתי לשם לפחות שלוש פעמים, שלחתי וקיבלתי אישורים ומכתבים ותזכורות ופקסים, ואפילו קיבלתי מסרונים - אף אחד לא יכול לטעון שביטוח לאומי לא מתקדם עם הזמן - ובסופו של דבר, אחרי שהוכחנו שהוא לא מקבל טיפים, שהוא לומד בחריצות ונעדר רק בגלל ביקורים במרפאה (הנה, יש אישורים), ושבגלל בעיות רפואיות מאושרות וחתומות נבצר ממנו לשלב עבודה ולימודים במשך כשלושה חודשים זכה עוגי בהבטחת הכנסה סך של קצת יותר מאלף ש"ח לחודש בניכוי של החוב שלו לביטוח לאומי כמובן.

איזה מזל שהוא לא צריך באמת להתפרנס מהסכום הזה וחי אצל אבא ואימא שמספקים לו את כל מחסורו ומתרוצצים בשבילו בכל רחבי חיפה והקריות להשיג את כל האישורים.

כטוב ליבנו בניצחון המדהים שלנו על ביטוח לאומי החלטנו לנסוע לטיול קטן עם כלבתנו האהובה ולגלות עד כמה היא באמת אוהבת מים. נסענו לפארק העמקים הסמוך לקריה שלנו, הנחנו לכלבה להשתכשך במי הקישון, פגשנו אב ובן שדגים בנחל, ומיד אחר כך זורקים את הדגים חזרה למים כי רחמנות עליהם, הם ממש קטנים, ראינו את נזקי השריפה מול קרית חרושת ולקינוח טיילנו בכפר יהשוע וצילמנו את מגדל המים שלה, אחר כך אכלנו גלידה ונסענו הביתה לנוח לקראת הצפוי לנו בסוף השבוע - ביקור בקרקס השמש, מתנה ליום הולדתה של חמותי, ויום אחר כך טיול מאורגן עם מדריכה בעכו הצלבנית.

יהיה חם, זה בטוח, ואני מקווה שגם מעניין ונחמד.

צילום של מורדות הכרמל עם צלקת של שריפה

טבילה ראשונה במי הקישון

הגשרים מעל הקישון

לוקה ומים - סיפור אהבה

 

מגדל המים בכפר יהשוע

כמה שבועות אחרי שאמצנו את הבנים התברר שיש לצץרץ נטיות שמאלניות. הוא היה אז רק בן שלוש ועדיין לא סגור על זה, ואני הייתי כל כך טרודה ולחוצה, לא עלה בדעתי לבחון באיזה יד הוא משתמש, היו לי מספיק דברים אחרים לדאוג להם אבל יום אחד העירה איזה דודה פולנייה, גננת לשעבר שהגיעה אלינו כדי לבחון את הצרה שהפלנו על עצמנו, שהנה הקטן משתמש כל הזמן ביד שמאל, וצריך מהר לעשות משהו, לקשור אותה למשל, כדי להחזיר אותו למוטב.

כל האינסטינקטים האימהיים שלי התקוממו מיד, אמרתי לה די בגסות - מאוד לא אופייני לי - שאצלנו לא קושרים ידיים לילדים, ושהוא מוזמן להשתמש באיזה יד שמתחשק לו, העיקר שיהיה מרוצה.

אחר כך סיפר לי ג'ינג'י שככה היה נהוג פעם בארצות הקומוניסטיות, לאלץ שמאליים להחליף צד, וגם הוא שנולד שמאלי נאלץ ללמוד להשתמש ביד ימין.

התייעצתי עם הגננת שהרגיעה אותי שזה בסדר, ואני צודקת, צריך לתת לילד להחליט לבד ולא יקרה כלום אם הוא יהיה שמאלי.

הדודה הפולנייה לא ביקרה אצלנו יותר, נעלבה כנראה, ואילו צץרץ התמיד להשתמש ביד שמאל ועד היום הוא שמאלי גאה, בעוד שג'ינג'י מתלבט עד עצם היום הזה בין ימין לשמאל. 

שמאלי וטוב לו

בדרך כלל ספורט לא עושה לי את זה, משחקים עם כדור משעממים, ריצות קפיצות ושחייה מייגעות ובכלל, ספורט זה עסק מסוכן מעייף וגם מזיעים...

קוראי כבר יודעים - אני בן אדם לא ספורטיבי בעליל וכבר השלמתי עם זה מזמן, אבל היום ישבתי מרותקת לשידורי האולימפיאדה והתלהבתי מאוד מההתעמלות האמנותית וכשנטע ריבקין הופיעה בסוף הקרב רב מחאתי כפיים בהתלהבות וזה דבר נדיר מאוד אצלי.

למה דווקא ההתעלמות האמנותית הלהיבה אותי? כי היא אסטטית ונעימה לעין. יש בנות דקיקות ויפות, תלבושות מדהימות עם המון קישוטים נוצצים, ואביזרים מגניבים. אני אוהבת בעיקר את הסרט אבל גם הכדור והאלות נהדרים.

הכל דומה יותר לריקוד בלט מאשר להתעמלות, ויש גם מוזיקה קצבית שמוסיפה לתענוג, וזה שכל אחת מופיעה עם גרסה משלה לקטע ועם תלבושת אחרת זה בכלל נפלא ומרתק.

באולימפיאדה קוראים לזה התעמלות אבל למעשה מדובר בריקוד משולב עם תצוגת אופנה, מה יש פה לא לאהוב?

וזה שנטע ריבקין המקסימה שלנו נכנסה כמו גדולה לגמר והגיעה למקום השביעי המכובד ועוד לצלילי הבאנו שלום עליכם זה בכלל תענוג גדול. עכשיו רק צריך להוסיף החלקה על קרח או על רולר בלייד לאולימפיאדה ואני אהפוך לחובבת ספורט נלהבת.

קראתי בעיתון ידיעות מאמר נחמד על משה גרטל ופתאום נזכרתי שלפני המון שנים, נדמה לי שעוד לפני מלחמת ששת הימים או מיד אחריה, הוא היה המורה לשחייה שלי בקייטנה בתל חנן שאני ואחי שהינו בה בשנות השישים. אני לא זוכרת איך הוא נראה אז אבל אני זוכרת שכולם אמרו בהתפעלות שהוא אלוף הארץ בשחייה ואז הוא נראה לי כמו איזה אל נישא ורם שנמצא אי שם באולימפוס.

בהתחלה פקפקתי אם זה באמת אותו גרטל אבל בדקתי בגוגל וגיליתי שהוא באמת היה אז בקיבוץ רמת יוחנן ושהוא מבוגר ממני בעשר שנים אז זה כנראה אותו גרטל. גם כיום הוא נראה נהדר לדעתי, ואם אפילו גיא לרר חד הלשון ביקש ממנו סליחה ועשה איתו סולחה אז בכלל...

מעניין אם עדיין יש בריכה ברמת יוחנן ואם עדיין יש סביבה גדר חיה של שיחי יסמין ריחניים, ושעדיין מגישים לילדים השוחים בה מגשים ענקיים מלאי ענבי סולטנינה מתוקים להפליא, אני מקווה שכן

עברו עלי עשרים וארבע שעות הזויות לגמרי. זה התחיל עוד אתמול, הקייטנה של הבונים דרור הסתיימה ולילי חזרה סוף סוף הביתה ולתדהמתי התלהבה מהטבלט הקטן שאבא שלי נתן לי (הוא קיבל אותו במתנה) כי לא ידע מה לעשות איתו, גם אני לא ידעתי, אבל לילי שתמיד הייתה טכנופובית מוצהרת מצאה בו עניין, פלא פלאים.

הורי שנסעו השנה לחופשה בפולין ביקשו שג'ינג'י יסיע אותם לשדה התעופה. הוא הסכים ברצון, אבל ביקש שגם אני אבוא כדי שלא יהיה לו משעמם בדרך חזרה. השארנו את לילי והחבר שלה שבא להיות אתה בבית עם לוקה ויצאנו באחת בלילה עם הורי לשדה התעופה, הגענו בשלום, הורדנו את הורי ואת המזוודות אמרנו שלום וחזרנו הביתה, מכרסמים כריכים טעימים שאימא שלי - הפולנייה המקורית, האחת והיחידה - הכינה למעננו כדי להטיב את ליבנו בדרך חזרה.

בצומת התשבי עצרנו לשני טרמפיסטים, גבר לבוש כחסיד וצעירה שכנראה הייתה בתו. בדרך כלל אנחנו לא עוצרים לטרמפיסטים אבל השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואיך יכולנו להשאיר אותם שם?

מסתבר שהם רצו להגיע לצפת. למה בשעה משונה כזו? רק אלוהים יודע.

ג'ינג'י החליט להסיע אותם עד הפניה לכיוון טבריה בתקווה ששם הם ימצאו טרמפ הלאה ובכך האריך מעט את דרכנו, אבל לפחות יצאנו צדיקים.

השארנו את המכונית של הורי בחנייה שלהם, לקחנו את המכונית שלנו, חזרנו הביתה והלכנו לישון.

בבוקר לוקה כמובן התעקשה שניקח אותה לטיול הבוקר שלה, ושוב הקריב ג'ינג'י את עצמו ויצא איתה לטיול, חזר הרוס מעייפות ונרדם שוב בעוד אני יוצאת לסידורים אלה ואחרים.

אחר כך נסענו יחד לעתלית להתייעץ שוב עם עורך הדין ששוחחנו איתו פעם בנוגע לעוגי. אם פעם תצטרכו עצה טובה בנוגע לבעיות עם משרד הביטחון אני ממליצה על עורך דין ארז יער. בחור הגון ורציני (ששוב נתן לנו עצה טובה ולא לקח מאיתנו שכר) וחוץ מזה שהוא צנחן לשעבר יש לו גם עיניים כחולות יפות וחיוך חמוד.

יצאנו מהבית היפה שלו (שמשקיף על הים) ונסענו הביתה דרך שמורת הכרמל, עצרנו באנדרטה לזכר הרוגי השריפה שטרם ראיתי ואחר כך עצרנו בנחל אלרואי שמעולם לא ביקרתי בו. אחרי שראיתי אותו הבנתי למה – מדובר בשלולית דלוחה שלא שווה את המאמץ.

בסוף נעשינו רעבים נורא והחלטנו שמגיע לנו פינוק נדיר, לאכול במסעדה. נכנסנו לבלו רידג'  - מסעדה נחמדת בתחנת הדלק של טבעון. וסוף סוף הבנתי מה הקטע של האמריקאים עם המבורגר בלחמנייה. בניגוד לזבל של מקדונלד זה היה ממש טעים, הצ'יפסים היו מעולים וגם סלט הכרוב, קינחנו בגלידה אמריקאית עם שוקולד ונסענו הביתה לישון קצת במזגן, ואז התחיל הבלגן.

השכנה שלנו התקשרה בהיסטריה (העירה אותי לכל הרוחות) ודיווחה שיש שריפה נוראית בטבעון ושהיא עברה כרגע בכביש שנסענו בו רק לפני שעה והלהבות כמעט הדליקו את הרכב שלה, ואחר כך התקשרו עוד אנשים לשאול מה שלומנו, הרגענו את כולם שהפעם השריפה נמצאת בצד השני של הקריה, רחוק מאיתנו אבל טבעון היא מקום די קטן, ובעוד אנחנו מרגיעים את המתקשרים התחיל ריח נורא של עשן לחדור לבית, מכביד על הנשימה למרות מאמציו של המזגן. מטוסים והליקופטרים רעשו מעלינו והאוויר היה חם ומסריח כמו בגיהנום, ובכל זאת הצלחתי להירדם קצת לפני שיצאנו לטיול הערב עם לוקה.

אני מקווה שמחר יהיה קצת יותר רגוע.