הכל דבש

אתמול קמנו מלאי מרץ ועזוז והחלטנו להזיז עניינים. נכון, ג'ינג'י ניסה למשוך לכיוון של טיול או בילוי, אבל חסמתי את הרעיון ביד חזקה, הודעתי לו שלא מטיילים עד שלא מילאנו את כל המשימות שממתינות לנו עוד מראש השנה, וצריך לקום ולעשות מעשה וראשית חוכמה – רשימה!

הכנו רשימה מפורטת ועמוסת סעיפים, אכלנו ארוחת בוקר טובה, לקחנו בקבוק מים קרים לאושש את עצמו כחום היום, ויצאנו לדרך.

ראשית אספנו מהמחסן למטה (בניגוד למוסך שגם הוא סוג של מחסן חלקי) שתי עגלות עץ שבנה עוד חמי ז"ל, ולמרות שהן לא כל כך יפות הן מוצקות וחזקות, ובעלות גלגלים, והן שימושיות מאוד ונחוצות ביותר במכון. אחר כך נסענו למכון, הורדנו אותן שם, שדדנו את קופת הכסף הקטן ויצאנו לדרך.

עצרנו בכל מיני מקומות שאין לי כוח לפרט, אבל המקום החשוב ביותר הייתה חנות למכשירי חשמל, שם רקם ג'ינג'י יחסי רעות עם מוכר צעיר וחביב אחד ששכנע אותו לקנות טלוויזיית פלסמה שטוחה כדי שנוכל להקרין למבקרים אצלנו דיסק שהכינה ברוב טובה המועצה לשיווק דבש.

אחרי שבדקנו שהדיסק שלנו נראה טוב גם על מסך 42 אינץ' רכשנו בעשרה תשלומים שווים לכל נפש טלוויזיה בגודל מזעזע שאמורה לעמוד על אחת העגלות מעץ ולהתנייד ברחבי המכון לפי הצורך והנוחיות. בעזרת המוכר טוב הלב גררנו אותה לרכב, ומשם דהרנו לחנות אחרת וקנינו בלי הנד עפעף עשרים כסאות מתקפלים במחיר מצחיק של 25 ₪ לכיסא (היה מבצע), ואחר כך צ'יפרנו את עצמנו בצמד כריות מסיבי הולופיל משובחים כי הכריות הישנות שלנו כבר מתפוררות והיינו זקוקים לנחמה אחרי שגילינו שכדי לשכפל מפתח מהדלת החדשה שרכשנו לא מזמן צריך כרטיס פלסטיק מיוחד שאין לנו.

 גם בזה נצטרך לטפל באיזה שלב.

בדרך הביתה צץרץ התקשר וביקש שנביא לו משהו טעים לאכול. עצרנו בסטופמרקט ביגור, קנינו לילד קובה חמה מהמזנון שמוכר אוכל ביתי, ואחר כך הזמנו את עצמנו לארוחת צהרים. נכון הכיסאות שם לא היו נוחים, וכלי האוכל היו חד פעמיים, והשולחן עשוי פורמייקה שרוטה, ולא הייתה שתייה, אבל המחיר היה זול מאוד, והאוכל היה בטעם ביתי מוכר ולא כל כך טעים – הרגשנו כמו בבית.

לרוע המזל ג'ינג'י התעקש לנגוס פלפל חריף וכמעט נחנק, מאחר ולא היו שם מים והתור לקולה היה ארוך ואיטי דהרתי לאוטו, מתעלמת מהחום ששרר במגרש החנייה, והבאתי לו את המים שנשארו בבקבוק.

אני עוד אזכיר לו את זה בבוא יום פקודה.

בדרך הביתה אמרתי לו שאם נפתח את הטלוויזיה החדשה בבית צץרץ יתקשה להיפרד ממנה, אבל הוא התעקש כי במכון עדיין אין מנעול רציני, ובכל זאת זו טלוויזיה שעולה מעל שלושת אלפים ₪. בהתחלה נבהלנו מהאזהרה שצריך טכנאי לחבר אותה לממיר, וקצת היססנו אם להוציא אותה מהקופסא, אבל בסוף לא התאפקנו ושלפנו אותה מקופסת הקרטון הענקית והשטוחה שנראית כמו מיניאטורה של הכותל המערבי, חיברנו לד.וו.די. ראינו כי טוב ובעזרת צץרץ, המומחה שלנו לנושאים טכניים, חיברנו אותה לממיר, וראינו כי עוד יותר טוב - בלי כוונה קנינו אחלה טלוויזיה!

צץרץ התחיל להסביר לנו כמה טיפשי להביא דבר כזה יקר וגדול למכון, ולמה המבקרים שלנו ירגישו נוח יותר עם טלוויזיה קטנה, הוא מוכן לנדב את הטלוויזיה מהחדר שלו תמורת המפלצת החדשה.

הסתכלנו זה על זה ושנינו התפוצצנו מצחוק ואמרנו לו שישכח מזה אבל בינתיים, עד שנתארגן, שיעשה חיים.

אחר כך הלכנו לנוח, ואז הגיע עוגי, מבואס ושבו"ז אחרי שבועיים מפרכים של שמירות בצבא, ואפילו הספיק לאכול קצת קובה שצץרץ עוד לא גמר לפני ששם לב שהכלב נעלם.

הכלב שלנו כבר נעלם לאיזה יומיים בתחילת השבוע בגלל כלבה מיוחמת. היינו בטוחים שהוא שוב חזר לתעלוליו, אמרנו לעוגי המודאג שהוא בטח יחזור בקרוב, ושכחנו מכל העסק.

בינתיים היו לנו די והותר עיסוקים ובעיות, ורק היום, אחרי שג'ינג'י ועוגי חזרו מהמכון, עייפים אחרי שפינו סופית את המכון הישן ושטפו אותו התברר שהכלב שלנו ננעל איכשהו אתמול במחסן למטה, ובזמן שהתרוצצנו בכל רחבי המפרץ, בזבנו כסף כאילו אין מחר, והאבסנו את עצמנו באוכל המסכן היה תקוע לבד במחסן.

אין לי מושג למה הוא שתק כשיצאנו היום בבוקר לעבוד - אני שטפתי את המקום החדש ואחר כך נסעתי להביא את לילי שעיקמה את אפה, אמרה שהטלוויזיה החדשה גדולה מידי ולא מוצאת חן בעיניה, ונתקעה מולה בלי לזוז, בעוד אני מנסה להבין מה הבעיה של המדפסת שלי ולמה היא מהבהבת באדום ומסרבת להדפיס - כל אותו זמן הכלב המשונה הזה שתק ולא השמיע קול. רק אחרי שעוגי חזר בצהרים עם ג'ינג'י ועם בקבוק בירה לשניהם הכלב התחיל פתאום לנבוח, ורק אז הם הבינו איפה הוא והלכו לשחרר אותו.

מסכן, הוא היה צמא ורעב, שתה המון, וזלל את שני חתיכות העוף שנתתי לו כדי להקל על נקיפות המצפון שלי, ואחרי שהתאושש ניסה שוב לברוח החוצה, לבקר את אחת החברות שלו. מזל שצץרץ שם לב והחזיר אותו הביתה.

יש לפנינו שלושה ימי חג שהמכון יהיה פתוח בהם וזה אומר שאנחנו נעבוד כשכל עם ישראל יחגוג ויטייל ומהשבוע הבא סוף סוף שקט, ואני מקווה שגם סימנים של חורף.

מכרים וחברים יעצו לי אחרי ששפכתי את ליבי בפוסט הקודם לעזוב אותו, להסתלק ולא לסבול יחס כזה, אבל החלטתי, במקום לעזוב את הבית שלי, לעשות לבעלי חינוך מחדש.  

אז לא עזבתי, לא פיזית, אבל ניתקתי איתו מגע, התרחקתי ונתתי לו להרגיש כמה הוא העליב אותי ופגע בי. ישנתי לבד, דיברתי איתו מעט ככל האפשר והייתי קרה וגועלית. אולי זה השפיע ואולי הוא הרגיש בעצמו שהפעם הוא הגזים ולכלך, אבל מיד אחרי ההתפרצויות הנוראית האחרונה בגלל הצנטריפוגה הוא נרגע וחזר להיות בן אדם נורמאלי.

הוא בטח יתפרץ שוב בעתיד, ושוב יהיו לנו ימים קשים ורגשות פגועים ועצבים ודמעות, אבל נכון לעכשיו הוא שוב בסדר ומתנהג כמו הבן אדם שהוא היה פעם. לשם שינוי הפעם לא מיהרתי לשכוח לסלוח והמשכתי להיות קרירה וגועלית אליו. כנראה שזה עבד, גברים הרי אוהבים ביצ'יות ולא יודעים להעריך נשים שמתנהגות אתם יפה, ולתדהמתי הוא עשה משהו שלא עשה מזמן - הלך וקנה לי מתנה, ולשם שינוי מתנה שמצאה חן בעיני, לא בעיניו.

תמיד הוא קונה לי תכשיטים שאני לא אוהבת ולא רוצה ולא עונדת, אבל סוף סוף, אחרי שלושים שנות נישואים, הוא הפנים שזה לא מתאים ואתמול הוא נכנס לצומת ספרים וקנה לי ספרים.

ספר האהבה / קתלין מקגואן

לאהוב את מה שיש / ביירון קייטי

עוד לא קראתי אותם, אבל בשמות של שניהם מופיעה המילה אהבה, כנראה שזה אמור לרמוז לי משהו.

הוא לא מסוגל להגיד שהוא מצטער ומבקש שאני אסלח לו, אבל הוא עושה הכל כדי שאבין שזה מה שהוא מרגיש. כבר עברנו את זה לא פעם, הוא מעליב וצועק ומתנהג בצורה חראית ואחר כך מנסה לבקש סליחה ולפייס אותי בכל מיני דרכים עקיפות במקום לבוא ישר ולדבר.

כזה הוא, מעדיף לעשות שמיניות באוויר במקום לדבר על הרגשות שלו.

בסדר, לא חשוב, העיקר שהאווירה בבית השתפרה ואין יותר צעקות והצקות וביקורת מתישה.

במסגרת מסע הנחמדות שנועד להרגיע את הרוחות בבית הלכנו אתמול להופעה נחמדה בכפר יהושע, חנכו שם את גמר השיפוץ של תחנת הרכבת הישנה, היו נאומים והופעה של דורית ראובני ושלישיית אדלר. הכל היה בחוץ לאור הירח, וזה היה נחמד מאוד. השיפוץ יצא מוצלח להפליא ומצא חן בעינינו, בטח עוד נחזור לשם כשיהיה פחות קהל. מוזר שרק לפני שבועיים היינו באתר התחנה בתל אביב ועכשיו בכפר יהושע. פתאום הבינו שיש בארץ מקומות מהעבר ששווה לשמר ומשפצים בכל מקום, בעיקר תחנות רכבת, מוזר קצת, אבל נחמד.

במכון הכל בסדר, ממשיכים לעבוד ולמכור. החגים מועילים לעסקים, יש קונים ויש רווחים. קיבלנו מהשכנים שלנו – חזרה אל הטבע – מוצרים משלהם כדי שנמכור להם שמנים אתריים וחליטות תה צמחים ואולי נשכנע את בעלי יקב אלון שנסגר שייתנו לנו למכור להם את היין שנשאר להם. יש לנו די מקום ויש קונים, אז למה לא?

כך או כך אני עסוקה כל הזמן, וכל זמן שבעל הבית מתנהג בצורה נורמאלית אין לי טענות לאף אחד.

נראה מתי תגיע הסערה הבאה.

קיוויתי כל כך שאחרי שנפתח את המכון הכול יהיה רגוע יותר, והחיים שלי יהיו יותר משעממים, אבל לצערי זה לא קורה. גם עכשיו, אחרי שתם הלחץ של אוגוסט יש דראמות וצעקות, מריבות ובעיות, משברים וקשיים שחלקם אמיתיים, וחלקם בגלל עצבים ופתיל קצר של גברים...

זה עושה אותי חולה, כל המצב הזה, אני פשוט מתעבת מריבות וקטטות, שונאת צעקות ומהומות, פשוט שונאת אותן!

לאחרונה אני סובלת מכאבי בטן ושלשול עקשני שלא מרפה, ויודעת במין וודאות פנימית של בן אדם שכבר הספיק להכיר את עצמו היטב שאין טעם ללכת לבדיקות כי הכל מלחץ נפשי - והגורם העיקרי ללחץ שאני חיה בו בחודשים האחרונים הוא אלוף נעורי, הג'ינג'י האחד והיחיד.

יש לו סיבות כמובן, המון סיבות ותירוצים. יש את המצב הגופני שלו שמאז הניתוח הוא לא כתמול שלשום, ויש את אימא שלו, האלמנה שלא מכבר מלאו לה 85שלא מפסיקה לתכנן מה יהיה אחרי מותה, ולשגע לו את השכל עם מצב הבריאות שלה, והצוואה שלה והשיגעונות שלה, ויש את הלחץ הכספי, והנטל הנפשי והפיזי של העבודה כעצמאי, לא חסרות סיבות, אבל בכל זאת, קצת איפוק, קצת ריסון, לחשוב רגע לפני שאתה צורח וצועק ומתפרץ, מטיל האשמות וממרר לכולם את החיים, וגורם לנו לקוץ בחיינו.

פתאום נתקע לו ג'וק בראש שצץרץ בטלן. למה? כי הילד לא קם כל בוקר עם הזריחה ורץ לעבוד. במה יש לתלמיד תיכון לעבוד? בניקוי הגינה למשל, ובשאר עבודות יזומות ולא ממש נחוצות, לא ממש משנה לו מה, רק שהנער לא ישכב במיטה וייהנה מעוד כמה דקות של שינה. כל מה שהוא עושה או לא עושה זו סיבה למריבה - אם הוא רוצה להירשם לחדר כושר, רעש ומהומה וסקנדל, ואם הוא רוצה לצאת לבלות בערב, גיהינום משתולל של האשמות וצעקות וטרור.

אתמול הוא שוב התפרץ בגלל הגינה הארורה הזו  - שלולא הבוגנוויליה הלבנה שהוא שתל ומטנפת עם העלי הכותרת המרגיזים שלה את כל הסביבה לא הייתה לו סיבה להתלונן.

אם זה היה תלוי בו היינו עומדים ומגרפים את העלים המטופשים האלה יום וליל, ולא משנה שחם ומזיעים, ודי כבר, יש לנו חיים חוץ מהעניין המנדנד הזה, אבל לא, הוא חייב להציק ולהוציא עצבים על מישהו, ובשביל מה יש לו משפחה אם לא כדי לרדת לחייה?

עוגי כבר מזמן לא חוזר הביתה מהצבא, עדיף לו בסיס צבאי מהטרור שלו, ואתמול צץרץ עשה טעות וניסה להתווכח איתו והוא חטף קריזה, צרח וצווח, וזרק על הרצפה את התיק שלו, שבר לי את המפתחות של הרכב, והרס את המפתח של הבית. מי ידע שמכה לא מוצלחת תהרוס אותו? הנייד שלו דווקא שרד, אבל השעון הפסיק לעבוד. פעם הייתי מנסה להרגיע ולהתערב, היום אני סתם שותקת ומנסה לא לשמוע, אין לי כוח לזה יותר, השעון שלו שבור? בעיה שלו, שיפסיק להתנהג כמו ילד בן שלוש כל פעם שמשהו מרגיז אותו.

הפסקתי להתווכח איתו או להגיב על ההאשמות האידיוטיות שלו, אני פשוט מתעלמת ממנו, אבל הגוף שלי עדיין מגיב, אני כל הזמן בסטרס, מרגישה מותשת, עייפה, מתוחה, וכל מה שאני אוכלת, ישר לשירותים, אפילו סתם מים.

בין התפרצות אחת לשנייה הוא כאילו רגוע, הגיוני, אפילו חביב, חוזר להיות ג'ינג'י של פעם ואז שוב, בלי אזהרה, בלי שוב סיבה הגיונית יש עוד סערה - צעקות וטרור, והמון אנרגיות של כעס שמשתוללות בלי סיבה ובלי טעם.

היום יצאנו מוקדם, רק אני והוא לעבוד במכון, לסדר ולהכין הכל. על פי הוראתו ניקיתי את הצנטריפוגה. זו מין חבית מתכת כזו, עמוקה מאוד. קשה להגיע לתחתית שלה ובגלל המבנה שלה מאוד קשה לנקות אותה טוב. הערתי לו שאני נמוכה מידי וצריך שרפרף, ואולי מקל כדי שאוכל לנגב את התחתית, ושוב, משהו בטון הקול שלי הרתיח אותו, בבת אחת סערה של צעקות, והתפרצות זעם לא נשלטת שאפשר לסבול אצל ילד קטן, אבל לא אצל בן אדם בן כמעט שישים. מין התלהמות כזו חסרת כל פרופורציות - את תמיד מתלוננת, תמיד מדברת בקול בכייני, תמיד מקטרת, ולכי מפה, ומי צריך אותך בכלל! שואג עלי בפרצוף אדום מזעם, בקול רועם, מטיח עלבונות וצרחות - נמאס לשמוע כל הזמן את הקול הבכייני שלך! לכי מכאן!

לא הגבתי, נאטמתי, הפסקתי להקשיב, המשכתי לעבוד בלי להתייחס, והוא נרגע באותה פתאומיות שבה התחיל, הלך החוצה ועבד בחצר, ניקה וגירף, ביקש ממני להביא לו מגרפה, מדבר בקול רגוע, אומר תודה, שאל מה דעתי שהוא ילך להתקלח ואחר כך יחזור ויחליף אותי, ניסה להמשיך כרגיל, להתנהג כאילו לא היה כלום, אבל אני לא יכולה... אני פשוט לא מסוגלת לעבור ממצב סוער כזה לשלווה ביתית רגילה, לא יכולה לשכוח ולהמשיך הלאה, לא יכולה להירגע כל כך מהר...

כשאני מנסה לדבר איתו על העניין הוא לא מסתיר את דעתו שאני עושה עניין משטויות, נוטרת טינה ולא ממשיכה הלאה כמוהו, לא מבין כמה אני מתענה בגלל ההערות המרושעות שלו, עד כמה המריבות החוזרות והנשנות שלו עם הילד מעיקות עלי. והכי גרוע זה שצץרץ התחיל לבוז לי כי אני שותקת לו ולא מחזירה לו כגמולו ומבקשת ממנו לנהוג כמוני, הוא לא יכול לא להגיב על העלבונות וההאשמות הלא מוצדקות, שונא אותו בגלל התקפי הכעס הלא מוסברים האלה ואני לא יודעת איך לפייס ולהרגיע, ולהחזיר את השלום לבית המתפורר שלנו.

מבחוץ אני רגועה, שומרת על שלוות נפש, מחייכת, מנומסת, אדיבה, מתפקדת, ובפנים אני נסדקת לאט לאט, מתפרקת, מתמוטטת, מרגישה שהגוף שלי מסגיר אותי, מפסיק לתפקד, משמיע צפירות עולות ויורדות ומסרב לשתף פעולה עם המצב הנוראי הזה.

בחודשים האחרונים קפצה עלי זקנה, הכל קשה לי ומעייף אותי. ללכת ברגל עד הסופר זה משימה מתישה כמו טיפוס על הר, גלי החום שכבר נרגעו בעזרת המדבקות חוזרים שוב, והופכים אותי כל כמה דקות לגוש של זיעה קרה, השלשולים המענים האלה סוחטים ממני כוחות, ועייפות הנוראית משביתה אותי אחרי כמה שעות עבודה. על פי בדיקות הדם שעשיתי יש לי שוב אנמיה, והתוצאות של בדיקת הדם של הדלקת פרקים מרקיעות לשחקים למרות התרופה החדשה...

לרוע המזל הורי נסעו אתמול לחו"ל, לביקור אצל אחי בארה"ב, ובלי הנוכחות שלהם ברקע אני מרגישה פגיעה מתמיד, מבודדת, מותקפת, חסרת הגנה.

שלשום, יום לפני חופשת החג צץרץ שוב רב בבית הספר עם המחנכת המטומטמת שלו, אני משתדלת לא ללכלך על מורים אבל אני מכירה אותה עוד מהתקופה שהיא לימדה את לילי, ומה לעשות? היא פשוט פוסטמה שלא יודעת איך להתנהג עם ילדים. עד היום הוא איכשהו הסתדר איתה אבל ביום שלישי הוא הגיע לבית הספר עצבני בגלל עוד מריבת בוקר מיותרת עם אבא, התפרץ עליה, והתעקש לענות לה והיא מיד ניפחה את זה למשהו נוראי והוא בהשעיה מבית הספר... אחרי החג אני אצטרך להיפגש איתה לסדר את העניין.

לא סיפרתי לג'ינג'י כלום כמובן, לאחרונה אני משתדלת לא לספר לו שום דבר, לדבר כמה שפחות בנוכחותו, לצמצם את עצמי, להתרחק ממנו ככל האפשר. כשלילי לא בבית אני ישנה בחדר שלה כדי לא להיות לידו, לצמצם את המגע איתו.

הוא קולט את זה כמובן ויודע גם למה, ולפעמים מנסה לתקן, אבל זה תמיד מעט מידי ומאוחר מידי. הכי גרוע זה כשהוא מתעשת ומנסה לחזור לעצמו, להציע שנבלה יחד, נצא נעשה משהו יחד, רק אני והוא, נלך לסרט, למסעדה, לטיול... איך הוא לא מבין עד כמה הוא נעשה מאוס ודוחה בעיני, ועד כמה אני מתכווצת רק מעצם הרעיון הנורא הזה של בילוי במחיצתו. אני תמיד דוחה אותו מיד בטענה שאין די כסף, וחבל לבזבז, בטח יש דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן הפנוי... בדרך כלל זה עובד, אבל מחר צריך ללכת לארוחת ערב אצל חמותי, היא מתעקשת שנבוא אליה יחד, כאילו שלא מספיק שכמעט כל שבוע הוא ישן אצלה לילה אחד או שניים - הזמן החופשי שלי לנשום קצת.

אני יודעת שקשה לה לארח ובכל מקרה היא לא משתגעת אחרי, אז בשביל מה היא מזמינה אותנו כל הזמן? מי צריך את זה? אין לי כוח אליה, לדיבורים שלה, ולסיפורי הצרות שלה, אין לי בכלל כוח לחיים הלחוצים האלה שאני חיה לאחרונה.

מאז שהילדים כבר כמעט מבוגרים יש לי מחשבות מציקות על מה יהיה איתי בעתיד, כשהם יסתלקו לחיות את חייהם, ומה הטעם בחיים האלה רק עם המפלצת הזו שבעלי נעשה, ומה יהיה אם אני לא אהיה יותר? למי זה יפריע בעצם?

אני יודעת, זה טירוף, לא כדאי ללכת לכיוון הזה, צריך להילחם בזה, אבל אני כל כך עייפה בזמן האחרון... כמה עוד אפשר להילחם?

אתמול הייתה שוב מריבה, הפעם עם צץרץ שסירב ללכת לקנות ספר מת' מחשש שהג'ינג'י ינסה לשבת ללמוד איתו... רק הרעיון גורם לו מתח וחרדה, אבל הרי חייבים לקנות ספר, יש לו עוד שנה בתיכון ואי אפשר בלי ספרים. הוא מתווכח, מסרב לקחת את הספרים הישנים להחלפה ולקנות חדשים... בסוף הלכתי לבד, אספתי בדרך את לילי שחזרה מהצבא והיו כמה דקות של נחת, רק אני והיא, בלי גברים צורחים שישתלטו לי על המרחב, וימעכו אותי עם הנוכחות הזועמת והאלימה שלהם. החזרנו את הספרים, נפגשנו ברחוב עם חברה טובה של אימא שלי שהפכה השבוע לסבתא רבה בזכות הנכדה שלה שילדה תינוקת.

אם לילי הייתה נולדת יותר מוקדם היא גם הייתה בטח כבר נשואה היום, בעצם היא יכולה להתחתן, או ללדת עוד השנה, הרי היא כבר בת עשרים ואחת.

"שלא תעזי להתחתן כל כך מהר, ובכלל, אל תמהרי להתחתן, מצידי אל תתחתני אף פעם, שום דבר טוב לא יוצא מזה." אני מזהירה אותה. היא צוחקת, לא מתייחסת, ואנחנו הולכות לקנות בגדים בשבילה. היא מודדת בסבלנות, בוחרת על פי טעמה, לא לחוצה ולא עצבנית, יכול להיות שפעם גם אני הייתי כזו?

לא, לצערי התשובה היא שלילית. לא יודעת למה, אבל כזו אני.

הלילה צץ במוחי אחד  מזיכרונות הילדות הראשונים שלי - הייתי בקושי בת שלוש, וחשבתי בטעות שאחיו הצעיר של אבא שלי הוא אבא. רצתי לקראתו, שמחה שהוא חזר הביתה - רק המחשבה ששמחתי לקראת מישהו ממין זכר, ועוד אבא, מעוררת בי פליאה, אבל עובדה שפעם שמחתי לקראתו - ואז התברר שזה הדוד שדומה לו מאוד ואני נכנסתי להלם, אבל כולם צחקו ונהנו מהטעות שלי.

תחושת העלבון מהטעות שלי, ההלם שקיבלתי והצחוק של המשפחה זכורים לי היטב. מאז הבנתי שאי אפשר לסמוך על גברים, נדמה לך שהוא כזה והנה הוא אחר. לצערי שום דבר שקרה לי מאז לא שינה את דעתי, עוד לא פגשתי גבר שלא מעל באימוני, שלא ניסה לנצל, לפגוע, לרמוס, לדכא ולדרוס. תמיד כשחשתי חיבה לאיזה יצור ממין זכר זה נגמר רע.

יכול להיות שזה בגללי? אולי אני רגישה מידי, לא מבינה מתי סתם צוחקים איתי? חושבת סתם שכולם מנסים לפגוע בי וזה לא נכון? יכול להיות שאם הייתי קלילה יותר, יפה יותר, רזה יותר, מוצלחת יותר הייתי זוכה ליחס הוגן יותר? ואולי פשוט לא מגיע לי יחס טוב יותר? אולי משהו בי, במה שאני עושה, גורם משיכה רק לטיפוסים מתועבים ונצלנים, לאנשים לא יציבים שאי אפשר לסמוך עליהם?

לא יודעת, אבל אני בחיים לא אציק לבת שלי שתתחתן, מצידי שתישאר רווקה זקנה. עדיף על חיים עם גבר שיוציא עליה תסכולים, יציק, יריב, ימרר את חייה ויצפה שתשרת אותו בתמורה לנוכחות המעיקה שלו בחיים שלה.

ואם איזה גבר יעז להתייחס אליה כמו שאבא שלה מתייחס אלי אני אישית אטפל בו ואגרום לו להצטער שהוא שפגש אותה אי פעם, וזה כולל את כול הגברים בעולם, כולל את אבא שלה.

מי מבין הבאים הוא נקבה?
1. דגל
2. קמח
3. תרנגולת
4. מתמטיקה

1. דגל לא, כי יש לו מקל...
2. קמח לא כי יש לו שק...
3. תרנגולת לא כי יש לה ביצים...
4. רק מתמטיקה יכולה להיות נקבה:
יש לה המון חוקים ואקסיומות שאף אחד
לא ממש מבין, אבל יש להתייחס אליהם.

 

מצחיק, נכון?

גם אני צחקתי בהתחלה, ואז התחלתי לחשוב והחיוך ירד לי מהפנים, אולי זה בגלל שביום כיפור יש יותר מידי שעות ריקות שאפשר לעשות בהן חשבון נפש, ואולי בגלל שאני קוראת עכשיו ספר שנקרא 'המשחק' ובו מתאר ניל שטראוס איך הוא למד לפתות נשים ולהתייחס אליהן כאל יעד שצריך לכבוש, וכיבוש של אישה נחשב כמובן לסקס איתה - לא אהבה, לא קשר אנושי, לא שיחה, או אפילו ידידות, רק סקס.

מחבר הספר קולט לבסוף שהוא מפספס את המטרה שלו שהיא למצוא אהבה וזוגיות עם אישה, אבל הוא בין היחידים שמבינים סוף סוף שנשים הן בני אדם, לא מטרות לכיבוש, לא בעיות שיש לפתור בלי להבין, לא יצורים מוזרים שחייבים לסבול אם רוצים חיי מין וילדים אלא בן אדם שווה ערך וזכויות לגברים, גם אם הן, רחמנא לצלן, מדממות פעם בחודש, ועושות פיפי בישיבה.

כל כמה חודשים אני מתעצבנת מחדש בגלל בדיחה טיפשית או הערה נבזית של גבר שלא מודע בכלל לשנאה ולבוז שהוא רוחש לנשים, הפעם זה היה צירוף של הספר ושל הערה שקראתי אצל מישהו על נשים נודניקיות שנשואות לגברים בני ארבעים פלוס. באמת רחמנות עליהם, איך זה שנשותיהם העזו להתבגר גם כן ולא פינו את מקומן לצעירות מתוחות ויפות שלא ינדנדו לבעלים שלהן?

אין לי מושג למה יש לגברים צורך כפייתי כמעט להקטין נשים, לפגוע בהערכה העצמית שלהן, ולעשות מאמצים כאלה כדי לעודד אותן לשנוא את עצמן, את הריח הטבעי שלהן, את הצורה שנתן להן הטבע את העובדה שגם הן כמו כל יצור אנושי אחר מזדקנות?

אולי זו נקמה באימא הכל יכולה, או בגננת ובמורה שחינכה אותן? לא יודעת.

ניל שטראוס, מחבר הספר, מעיר באחד הפרקים שנשים חכמות יותר מרוב הגברים, יש להן אינטליגנציה רגשית טובה יותר, וקשה לתחמן אותן, הדרך בה הוא וחבר מרעיו מנסים להפיל אותן בפח מעוררת סלידה ובוז בכל יצור אנושי הגון. ומה שמגעיל יותר הוא שמדובר בדרך כלל בבנות צעירות, שתויות ולא מודעות לשימוש שעושים בהם המפתים המקצועיים הפתטיים הללו.

אם זה רק היה ספר אחד לא הייתי טורחת להתרגז, אבל למעשה זו הגישה הרווחת בעולם של גברים כלפי נשים.

מכר וירטואלי שלי שהפניתי את תשומת ליבו לעובדה המרתיחה הזו מיהר להתגונן שזה לא ככה, וכל הנשים שהוא מכיר הן מוצלחות ובעלות קריירה, ויש להן כסף ורכוש ובעל שהן מנהלות כרצונן, והן אלא שבוחרות להיות נודניקיות ומציקות.

נו באמת. כשהם באים בדרישות, מתלוננים ומקטרים ומספרים עלינו בדיחות נבזיות וקוראים לנו כוסיות (וזו אמורה להיות מחמאה, כן?) הם גבריים ואסרטיביים ובסדר, אבל אנחנו צריכות להיות תמיד יפות מטופחות, רזות (מי אמר להקטין ולהמעיט ולא קיבל?) ולשתוק, תמיד לשתוק ולחייך כדי שחס וחלילה לא נחשב ללא נשיות, ואת הזמן שנשאר אחרי שגמרנו לטפח את הגברים, ואת הבית, ואת הקריירה, עלינו להקדיש לטפח את עצמנו - לגלח אזורים שאמורים להיות שעירים, ולצבוע פה וגם שם, לכווץ את התחת, להגדיל את השדיים, ולהרגיש אשמה שבגיל חמישים אין לנו גזרה של נערה צעירה בת עשרים וכל זה כדי שנזכה במחמאה - איזה כוסית!

ועל זה סבתא שלי הייתה אומרת – מויחל טויבס'!

משאירה לכם גברים יקרים את העונג להיות שמוקים, אני מסתפקת בלהיות בן אדם.

אתמול, במשך כל הבוקר, הייתי לבד במכון - ג'ינג'י נסע עם אימא שלו לבקר בבית קברות באזור המרכז. יש כמה קרובי משפחה שלהם שקבורים שם, והם נוסעים כל שנה, לפני יום כיפור, לעלות על קברם, ובאותה הזדמנות גם קפצו לחולון וקנו אריזות לפרופוליס. אני אכתוב פעם על העולם הקסום והמסובך של אריזות למיניהן, אבל זה נושא אחר, אתמול נשארתי להתמודד לבד עם הרדייה האחרונה של השנה ועשיתי את זה בהנאה גדולה ודי בקלות.

אני פותחת מסגרות שג'ינג'י הביא ממטעי האבוקדו בלימן שהשנה קיבלו צבע אדמדם מעט בגלל הסמיכות של הליצ'י לאבוקדו. הדבורים מעדיפות את פרחי הליצ'י על האבוקודו, והשנה לדבש האבוקדו הכהה והכבד יהיה טעם שונה וצבע אחר, ולך תסביר את זה לקליינטים.

ככה זה כשעובדים עם מוצרים מהטבע, זה לא בית חרושת, ויש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים... אבל הדבש טעים, וכרגיל אני מלקקת מפה ומשם, פותחת חתימות, מכינה מגדל של קופסאות מלאות מסגרות מוכנות לרדייה, אחרי הצהרים אני אחזור עם צץרץ, נפעיל את הצנטריפוגה, נרדה את הדבש, ואחר כך נשטוף וננקה יחד.

בין לבין אני עושה הפסקה, נחה קצת, מנקה את המדפים, מארגנת הכל מחדש, מחפשת מקום לתלות בו את השעון קיר שקניתי למכון - שעון נחמד בצבע כתום שיתאים לקירות.

הרדיו עובד כל הזמן, ופתאום טלי ליפקין מזכירה שהשנה שוב יום כיפור נופל על שבת, כמו שהיה אז, ומישהו מתלונן שהרמטכ"ל החדש היה רק תלמיד בפנימייה צבאית בשנת 73 ונכון שהוא, כמו כל בני כיתתו, עזר ותרם, אבל הוא עוד לא היה חייל אז, הוא היה רק תלמיד תיכון, הוא לא חווה על בשרו את המלחה הטראומתית הזו.

"כן, גם אני." אני אומרת לרדיו, ושטף של זיכרונות מאז מציף אותי – אני שוכבת על הדשא במרכז, קוראת על מרי אנטואנט ופתאום הצפירה המפחידה מפרה את השקט המנומנם של הצהרים, ותנועה של כלי רכב מתחילה לרחוש ברחובות הריקים, והפנים הרציניות של המבוגרים שמנסים לשמור על שלווה ולא כל כך מצליחים...

אבא - האדם הכי אזרחי בעולם – מקבל טלפון דחוף מהצבא ומסתובב עם מדים בבית, מתלחש עם אימא בפולנית, ונעלם לימים ארוכים למרות שהוא סך הכל בהג"א (ככה קראו פעם לפיקוד העורף) וברדיו הרצוג - אבא של בוז'י - שכבר נפטר מאז, מפרשן ברצינות את המצב, מדבר לאט במבטא הבריטי הקל שלו, מנסה לעודד ומצליח להדאיג עוד יותר...

אני שוכבת על הספה, זוללת ביסקוויטים ומחכה לאימא שחברה בוועדת מל"ח במועצה, וזה כנראה חשוב יותר מאשר להיות בערב בבית, ונכון שאני כבר כמעט בת 17 אבל בחוץ כבר חשוך ולא נעים להיות לבד בבית. איפה היה אחי הקטן? בטח בצופים, כרגיל.

אני זוללת ביסקוויטים כי זה מה שיש ולא בא לי להכין ארוחת ערב, הורסת את הדיאטה שהצליחה כל כך יפה בקיץ, וחושבת על הבחור שפגשתי בים כשהיינו בנתניה, אצל סבתא, תוהה איפה הוא עכשיו. הוא ממש מבוגר, בן 24 ובטח גם אותו גייסו למילואים, הוא שירת בדרום, ליד אילת, ושלח לי מכתבים יפים מאוד, וגם צדפים שאחד מהם שמור אצלי עד היום. רק כמה חודשים אחר כך, בחופש חנוכה, שבתי ונפגשתי איתו, והוא באמת היה קצת מבוגר מידי בשבילי, אבל הוא היה נחמד, לקח אותי לפגוש את אימא שלו שדברה רק איטלקית ונתנה לי לשתות ליקר בננה, ואחר כך טייל איתי על שפת הים, לימד אותי להתנשק כמו גדולים והתנהג מאוד בעדינות ובביישנות... חבל שהבחורים שפגשתי אחר כך, בצבא, לא היו נחמדים ומנומסים כמוהו.

איך הילדה קלת הרגליים שהעתיקה שירים של רחל בכתב יד עגול ומסודר, דאגה שהיא שמנה מידי, והתעקשה לא להחליק את רעמת התלתלים שהתנוססה על ראשה הפכה כל כך מהר לגברת כסופת שער שמתחילה לצלוע אחרי כמה שעות של עמידה, וסובלת מכאבי גב, ובמקום לכתוב מקלידה מהר מהר. היא נראית כל כך מבוגרת ובטחה בעצמה, אף אחד לא ינחש שבפנים היא עדיין ילדה ביישנית, איך קרה שהיא פתאום בגיל של הרמטכ"ל?

והנה, עוד יום כיפור אחד בפתח, ושוב נהיה דרוכים ומודאגים, וננשום לרווחה רק אחרי שעוד יום כיפור אחד יעבור בשלום.

השנה כבר אין לנו ילדים שייסעו באופנים ויתרוצצו ברחובות הריקים ממכוניות, תהיה שבת שקטה ונוכל לנוח סוף סוף... שנים שלא נחתי באמת בשבת.

ג'ינג'י יצום כמו תמיד, אבל יחפש משהו מעניין לראות בטלוויזיה, ואולי אפילו יקרא ספר, ואני אשתדל לאכול בשקט, בצד, כדי לא להפריע לו לצום, ושוב אגיד שלא, אני לא צמה, לא מאמינה בכל העניין הזה של יום כיפור, אבל בשקט בלב אשאל את עצמי איך זה שאף אחד מכל האנשים שפגעו בי, והעליבו, ומיררו את חיי כל השנה, וגרמו לי עלבון ועצב כל כך גדולים לא מעלה בדעתו להגיד סליחה?

כן, בעיקר אתה בעלי היקר שצם באדיקות כל שנה, אבל מעולם לא הסתכלת לי בעיניים וביקשת סליחה, וגם לא צץרץ שגם הוא צם, ומקפיד ללכת בסוף היום לבית הכנסת, ואין יום שהוא לא צעק עלי, והרגיז, וגרם לי טרחה וצער, אבל לבקש סליחה הוא לא יודע, וכנראה שגם לא ידע...

מצד שני הרי כשפעם אחת ויחידה בחיי בא מישהו וביקש ממני סליחה (והיה לו על מה לבקש, הוא כמעט אנס אותי כשהיינו חיילים צעירים ונשארנו יחד בתורנות) כל כך התביישתי והייתי כל כך נבוכה מכל המעמד עד שמיהרתי לסלוח למרות שהאמת, לא הגיע לו, אבל למזלי מישהו ניסה להיכנס למעבדה וככה ניצלתי... גם הוא כבר מבוגר ויש לו בטח נכדים והוא בטח שכח את העניין הרחוק ההוא...

ואם פגעתי במישהו לאורך השנה - ואני יודעת שפגעתי - אני שבה ומתנצלת, זה לא היה בכוונה ואני מקווה שיסלח לי ונוכל לפתוח דף חדש בשנה הבאה.

גמר חתימה טובה לכולם ורק שהיום הזה יעבור בשלום ונוכל להתחיל הכל מחדש בשבוע הבא.