הכל דבש

מכירים את זה שכל הסידורים שצריך לסדר נופלים איכשהו על יום אחד? זה קורה לפעמים וזה קרה גם לנו.

משום מה דווקא היום ג'ינג'י ארגן פגישה כפולה עם בעל היקב הנדיב - שחלק גדול מהציוד שלנו הגיע ממנו - ועם מתקין המזגן שפירק את המזגן מהיקב והעביר אותו למכון, וכמובן שהוא היה חייב להיות שם לפקח ולהשגיח, ואני קבעתי דווקא היום בדיקת דם בקופ"ח, ואילו עוגי היה צריך להגיע לחיפה בשביל לא פחות משלוש פגישות שונות. בדרך כלל אחד מאתנו מסיע אותו אבל היום זה פשוט לא הסתייע.

אחרי התייעצויות ומחשבה מעמיקה החלטנו להניח לילד למצוא לבד את דרכו בין רמב"ם למשרד הביטחון ומשם לכרמל הצרפתי. היום נורא אופנתי להתלונן על התחבורה הציבורית ולהשמיץ אותה, אבל בנעורינו גם אני וגם ג'ינג'י נסענו רק באוטובוסים, והגענו בקלות ויחסית בזול לכל מקום.

כיום זה כבר פחות זול, אבל עדיין, בצפון אפשר להגיע באוטובוס לכל רחבי חיפה ובנותיה בלי בעיות מיוחדות, ועם כל הכבוד חיפה לא פחות מסובכת מתל אביב, ואולי גם יותר.

הילד הגיע לרמב"ם ומשם למשרד הביטחון, בצד השני של חיפה, ועכשיו הוא עושה את דרכו לכרמל הצרפתי, והמזגן מותקן כהלכה אם כי השנה הסתדרנו רק עם מאוורר והיה בסדר, אבל נותנים לנו חינם אז לא ניקח? ורק אני הסתבכתי משום מה, בקופת חולים הכחישו בצורה מרגיזה ביותר את התור שלי שקבעתי גם דרך האינטרנטף וליתר ביטחון גם בטלפון.

מעצבן מאוד ומרגיז ביותרף ולא עזרו כל טענותיי ומחאותיי שקבעתי, ואישרו לי ואני בסדר, ומה פתאום אני לא ברשימות?

מרוב עצבים סירבתי להמתין עד שכולם יסיימו וידחפו אותי לסוף התור, וקבעתי עוד תור, הפעם, אישית כולל לקיחת פרטיה של הפקידה, והסתלקתי משם זועמת מאוד.

אני פשוט מתעבת בירוקרטיה

מכל הקשיים והבעיות היא תמיד הכי קשה לי ומלחיצה אותי. בשבוע שעבר עוגי הגיע לטיפול שיניים במרפאת פה ולסת ולא התקבל כי ההתחייבות שקיבל לא הייתה בסדר בגלל איזה טעות פקידותית מרגיזה, ועד שהכל התברר יצאתי מכלי מרוב כעס ולחץ! אני פשוט שונאת את כל הקטע המאוס הזה של התחייבויות ואישורים, חותמות וניירת. מכל טיפולי המבחנה הרבים שעשיתי בחיי החלק הכי קשה היו כל האישורים והעניין המעיק והמרגיז של קניית התרופות, והחתימה של הרופא המחוזי שחייב עוד תור אחד, ארוך ואיטי במיוחד... מבחינתי זה היה קשה עוד יותר מהטיפול הרפואי עצמו, שגם הוא לא היה פיקניק.

חוץ מזה הכל דווקא בסדר גמור – מוכרים המון דבש, ועושים פעילות לילדים, ואפילו למועדון גיל הזהב הגענו, ולילי באה לעזור בפעיות בחוות התבלינים והיה כיף לעבוד איתה, ובשבת נשארתי לבד במכון והשתלטתי לא רע על המצב, וירד גשם נהדר, ואם אשאר בחיים גם אחרי הביקור של חמותי בחג אשרוד גם את שאר השנה, כולל פסח המעיק - המעצבן בחגים. רק אל תפילו עלי סידורים ובירוקרטיה ואני כבר אהיה בסדר.

ולסיכום - ברכת שנה טובה שגנבתי מאיזה בלוג בדה מרקר. אותי הברכה הזו הצחיקה מאוד, מקווה שגם את קוראי.

אני מניחה שהקוראים הקבועים בבלוגי ישתאו איך כל הדברים המוזרים הללו קורים שוב דווקא לי, אבל עובדה! הם קרו ודווקא לי.

זה התחיל עם טלפון מבשר רעות מצץרץ, איך ידעתי שהוא מבשר רעות? אם הבן החייל מתקשר אליך פתאום בבוקר ואומר לך לא לדאוג, זה סימן שצריך מיד להתחיל לדאוג בכל המרץ, לא שזה יעזור במיוחד אבל קשה להתגבר על ההרגל.

מה קרה? שאלתי בקול מודאג וליתר ביטחון ישבתי.

צץרץ התעקש להמשיך לדבר בטון קליל ולא מודאג בעליל כשסיפר לי שלאחרונה הוא מקיא כל הזמן, והרופאה הצבאית שלחה אותו לבדיקות בבית חולים ברזילי.

אהה... אם ככה אז הכל בסדר, עכשיו מותר כבר לדאוג?

קיבלתי אישור לדאוג, ולאורך כל אותו יום הילד התקשר כל הזמן לעדכן אותנו מה קורה איתו, מה שבהחלט לא הפחית את הדאגה שחשתי בזמן שמילאתי צנצנות זכוכית קטנות והדבקתי עליהן מדבקות עליזות של חג שמח (אגב, מכרנו את כולן כהרף עין, חבל שלא קנינו עוד) ודאגתי.

הבדיקה שעשו לצץרץ בבית חולים יצאה תקינה, והוא שב לבסיסו בשלום, ועכשיו הוא בבית, מרגיש טוב ונשבע שהכל בסדר אצלו, אבל אני עדיין דואגת.

ורק כדי שלא אשתעמם בזמן שאני ממתינה לילד שישוב מהצבא הייתה לי היום עוד סיבה לדאגה. אתמול קיבלנו סוף סוף את המדיח שקנינו, הטכנאי התקין אותו סיפר כמה היה טעים לו ולמשפחה שלו הדבש שנתתי לו מתנה בפעם הקודמת שהוא היה אצלנו, הבטיח לבקר עם הילדים במכון, אמר חג שמח והלך. הפעלתי את המדיח והכל היה בסדר אבל היום בבוקר בעודי יושבת מול המחשב בודקת דואר ומשכנעת את עצמי שלא נורא אם גם השבוע לא אשטוף את הבית שמעתי מלמטה רעש של מים זורמים, לקח לי כמה דקות גורליות לקלוט שזה לא השכן שמשקה את הגינה אלא...

כל הקומה התחתונה הייתה מוצפת מים ומרוב לחץ התבלבלתי ושכחתי איפה השיבר הראשי. למזלי ג'ינג'י היה עדיין בבית התעסק בדברים שלו במחסן ואחרי שהזעקתי אותו הוא סגר את הברז הראשי והתחלנו לגרף את המים החוצה.

החשד הראשוני שלי התברר כנכון, הצינור שחיבר את המדיח הדנדש שלנו לברז הכזיב. הטכנאי חיבר את הצינור הישן מהמדיח הקודם לצינור של המדיח החדש וזה לא היה רעיון טוב, אבל לפחות שטפנו היטב את הרצפות.

ג'ינג'י סילק את הצינור הישן סידר את החיבור כהלכה ועל הדרך גם פתח לי איזה סתימונת בכיור של מקלחת הילדים ואחרי כשעה של עבודה הכל בא על מקומו בשלום.

אחר כך הגיע גם צץרץ, נראה רזה קצת, אבל בסדר גמור, חיסל קערה ענקית של מקרוני עם גבינה ורוטב עגבניות (המאכל החביב עליו), שמח שתיקנו את השריטה באוטו ונסע לבקר את אבא במכון. הבורקס נאפים להם בתנור אני מול המחשב ועוד סוף שבוע אחד יוצא לדרך

הבטחתי ולכן אקיים למרות שחלק מהסיפור של ההשבעה הוא די מדכדך. זה התחיל עוד יומיים קודם, עשיתי שטות והצלחתי לשפשף את המכונית בברז כיבוי אש, אולי זו אשמתי, אולי אשמת המשקפיים החדשים שקניתי סוף סוף... כך או כך, על הצד של הלא נהג במכונית שלי יש שריטה גועלית והידית של הדלת נקרעה ממקומה.

מצד שני יש לי סוף סוף משקפיים מולטיפוקליים שבאמת הייתי זקוקה להם מזמן, וגם קנינו מדיח חדש כי התיקון של הישן התברר כיקר מידי, והמדיח הישן (שבין כה וכה היה תמיד בעייתי) פשוט שפך לאגר.

הבעיה שצץרץ, מאז שקיבל רישיון, מרגיש שהרכב שלו ומתעצבן נורא כל פעם שקורה לו משהו. סיפרתי לו עוד בטלפון על הידית והוא נרעש מאוד, וכשסוף סוף הצלחנו לאתר אותו בבלגן של ההשבעה ולקחת אותו הביתה היינו חייבים לגלות לו שגם הראי הפנימי, הפנורמי שהוא אוהב כל כך נסדק כי ג'ינג'י לא אוהב אותו, ותמיד מוריד אותו ומניח בצד, ובטעות דרכתי עליו קצת.

אבל לא רק אני פישלתי בגדול, גם ג'ינג'י שבדרך כלל מתמצא נהדר בשטח ולא הולך אף פעם לאיבוד איבד את חוש הכיוון שלו. איכשהו, אולי כי עברנו קודם אצל לילי כדי לאסוף אותה, הצלחנו להגיע לירושלים בדרך הארוכה מאוד דרך פסגת זאב - דרך יפה מאוד אבל מאוד מאוד ארוכה. ראינו כמה כסף המדינה שופכת על קו התפר, ואיך הסכסוך בינינו לשכנים הורס את הנוף ודי נעצבנו אל ליבנו.

ירושלים וכל האזור סביבה השתנה מאוד מאז היינו שם לפני כמה שנים, נוספו כבישים ומנהרות ומחלפים, לא זיהינו כלום והגענו למרכז ירושלים בעור שינינו ממש. בסוף הצלחנו להגיע לחניון קרתא היפה, חנינו בחניון התת קרקעי והלכנו לשתות קפה נחוץ מאוד בגרג'. היה ממש יפה ומרשים ויקר, המתחם החדש פשוט מדהים ביופיו, מלא פסלים וחנויות יוקרה וכל האזור נראה פשוט מהמם. השארנו שם את הרכב והלכנו לטייל קצת.

אני אישית העדפתי את הפסלים המודרניים יותר אבל היו גם אחרים, מרשימים לא פחות

לילי מציגה הפתעה והתלהבות - ארטיסטית הילדה הזו

ראינו את הרכבת הקלה החדשה שג'ינג'י נשבע שהיא בעצם טרמוואי (כלומר חשמלית) שהוא זוכר מילדותו ברומניה. היה כיף לטייל עם לילי בלבד, (עוגי לא רצה לבוא כי חשש שלא יעמוד בתלאות הדרך) משהו שלא עשינו מזמן, וממש ממש נהנינו מהאוויר היבש הצונן של ירושלים, ומהנוף המדהים של מגרש הרוסים, ואפילו שכנענו את השומר בבית המשפט לתת לנו להשתמש בשירותים למרות שכבר לא הייתה קבלת קהל.

ירושלים מאוד יפה ומשקיעים המון בשיפוץ ושחזור, באמת נהדר ושווה טיול נפרד

יש משהו מיוחד באווירה של ירושלים ובאנשים שלה, משהו מאוד אותנטי וייחודי. לדוגמה -  המוכר בקיוסק (שם הוצאתי כסף מכספומט) נזף בלילי שקצת צחקה עלי שלא ידעתי להשתמש במכשיר המיושן, והטיף לה מוסר לתת כבוד לאימא. הוא עשה את זה בעברית מקסימה ובחן רב שמאוד מצא חן בעיני.

ההשבעה עצמה הייתה... לא יודעת איך היא הייתה כי לא ראיתי כמעט כלום. הרעיון, על פניו, יפה ומרגש, הביצוע לא משהו. הכותל לא מתאים לטקסים כל כך גדולים והומי אדם, אין די מקום ויש עוד המון תיירים ומבקרים שמוסיפים לדוחק, וכל החרדים הירושלמיים שדי ברור שהקהל הרב מטריד אותם...

יש לי הרגשה שהכותל כבר לא של כולם, שהם הפקיעו את הכותל לעצמם, הקיפו אותו בישיבות ומשמרות וכל מי שלא מציית לקודים שלהם מיותר שם.

כאלה בדיוק קנינו!

לפני שהגענו לכותל עשינו סיבוב מתיש בשוק של העיר העתיקה שלא השתנה הרבה מאז טיילתי בו בנעורי (ממש אחרי מלחמת ששת הימים), אז דילגתי בקלילות על מרצפות האבן החלקלקות, כיום השתרכתי בזהירות, וכל הזמן פחדתי ליפול. קנינו לחמותי פמוטי כסף בצורת רימונים ליום הולדתה, ובכותל עצמו מצאתי לי פינה לשבת ולא זזתי ממנה עד תום הטקס. לילי וג'ינג'י ניסו להידחק ולראות משהו ולא הצליחו, יש לי רק תמונה אחת שצולמה מהמסכים הקטנים מידי ששמו לנוחות הקהל, וזיכרון ברור של כל החיילים צועקים - אני נשבע!

הכותל כתפאורת רקע להשבעה של הצנחנים

לפחות זכינו לחזור הביתה בשלום למרות כל התקלות המרגיזות שהיו בדרך - לא תלינו את הוילון אצל לילי כי ג'ינג'י שכח לקחת מקדחה, בדרך חזרה הסתבכנו איכשהו וכמעט הגענו לשדה התעופה, וכשהגענו סוף סוף להוד השרון התברר שללילי אין מפתח והיינו צריכים לנסוע להביא אותו, ולמרות שזה לא היה רחוק הצלחנו להסתבך שוב. לפני שהגענו עצרנו בתחנת דלק לפיפי ולתדלוק, ואיכשהו צץרץ איבד שם את השעון שלו, שעון יד יקר שהוא קיבל במתנה מהחברים בנבחרת כדור המים, ועכשיו גיליתי שנעלם לי הנייד שלי למרות שדיברתי בו אתמול בלילה בדרך חזרה...

כל השבוע האחרון היה רצוף תקלות ובעיות שדיכאו אותי מאוד, והתמונות שצילמו אותי בטיול הזה הוסיפו לדיכאון כי אני נראית זוועה, והיום עוד צפוי לנו ביקור אצל חמותי שרוצה לחגוג איתנו את יום הולדתה - אני אשמח מאוד כשהשבוע המתיש הזה יסתיים סוף סוף.

הנה כאן!

מוזר לראות פתאום שמות של רחובות כל כך מוכרים ויום יומיים מופיעים בעיתון.

אנחנו נוסעים עוד מעט לאסוף את לילי ומשם לירושלים, לטקס ההשבעה של צץרץ.

אני אקח כמובן מצלמה ומקווה שאצלם תמונות יפות למזכרת ועכשיו צריך לרוץ להכין אוכל לדרך

אני די בטוחה שלא יהיו מיליון איש בצעדה, וגם אם כן אף אחד לא יוכל להוכיח את זה כי איך אפשר לספור? זה גם לא ממש משנה כמה איש יבואו לצעוד, מה שמשנה זה שיבואו וידברו על זה וכולם ישימו לב, והעניין החשוב מאוד הזה של צדק חברתי הפך לחלק מהשיח בארץ וכולם מדברים על זה וחושבים על זה. השד יצא מהבקבוק ואיש לא יחזיר אותו יותר חזרה.

אתמול בסופר שוחחתי עם גברת לא צעירה אחת מורה למתמטיקה שנתנה בזמנו ללילי שיעורים פרטיים במתמטיקה. אישה נחמדה מאוד, עולה ותיקה מרוסיה, אישה אמיצה שהפכה מרצונה לאם חד הורית בתקופה שזה עוד לא היה מקובל כי לא רצתה להפסיד את חווית האימהות. הבן שלה כבר מבוגר, נשוי, בוגר טכניון, גם אשתו משכילה מאוד. הם חיים בדירה יפה ושניהם עובדים בהייטק ומרוויחים לא רע בכלל, אבל לא מביאים ילדים כי אין להם די כסף לקנות דירה, והם רוצים לעבוד עוד כמה שנים בפרך כדי לחסוך די כסף לדירה שהם יסיימו לשלם עליה אחרי שהילדים שעוד לא נולדו להם יהפכו אותם לסבא וסבתא.

התחלנו לדבר על המחאה, היא הייתה נגד, "כולם שם מפונקים, לא רוצים לעבוד, רוצים לצעוק כדי שיתנו להם דירה חינם בתל אביב." היא אמרה, אבל כשהוכחתי לה שגם בנה וכלתה שהם לא מפונקים כלל, ועובדים קשה מהרגע שהשתחררו מהצבא, ובכל זאת לא יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה, ולא בתל אביב חלילה, אלא בנתניה, או ליד, כי שם מקום העבודה שלהם, היא השתתקה, נבוכה.

שמתי לב שיש עוד הרבה אנשים שמשום מה הם נגד המחאה, למה? באמת לא יודעת, אולי כי זה עושה בלגן ולכלוך? כי שוכני האוהלים לא נחמדים? כי הם לא עשו צבא, או כי הם לובשים חולצות עם תמונה של צ'ה גווארה? או כי הם רוצים להפיל את הממשלה... הממשלה הנהדרת שלנו שרק דואגת לנו ועושה הכל לטובת העם?

כל מיני סיבות מגוחכות ולא הגיונית של אנשים שפשוט פוחדים משום מה משינוי, שמעדיפים את השגרה הגרועה רק כי את השד הזה הם כבר מכירים.

והבוקר מצאתי פתאום במייל שלי משהו שעונה לכל האנשים האלה שפוחדים לעשות גלים כי אולי זה ירטיב להם את התסרוקת. אני כנראה לא היחידה ועוד אנשים בטח קיבלו את המייל הזה. עשיתי לו קצת עריכה ותיקונים כי מה לעשות, אני גם עורכת, לא רק מהפכנית כורסה דה לה שמטה, ותאמינו לי שאם גם אני כבר קמה וכועסת, ומחרימה את תנובה ומתעמקת במדורי הכלכלה סימן שבאמת באו מים עד נפש, וחזירות קפיטליסטית עד גועל נפש.

אנחנו חיים במדינה עליה חלמנו אלפיים שנות גלות. בחרנו לגור במדינה מתוקנת וזה אומר שיש בינינו לבין המדינה חוזה. החוזה פשוט מאוד, וחשוב מאוד. אם הוא מופר בראש חוצות לאורך תקופה ארוכה, מישהו צריך לשלם את המחיר, ולחזור לכללים הבסיסיים של החוזה אחרת אנחנו מרגישים שהחוזה הופר בריש גלי ואנחנו לא מוכנים לשתוק על כך יותר.

החוזה אומר שחייב לשרור במדינה צדק חברתי - המדינה לוקחת מהאזרח כסף, באמצעות מיסים ישירים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, ומיסים עקיפים כמו מס ערך מוסף. המדינה מצפה מהאזרח להיות שומר חוק, לשלם מיסים בזמן, להתגייס לצבא ובתמורה היא תספק לאזרח חינוך ראוי, מערכת בריאות תומכת, הגנה מפני פשיעה, המדינה תחלק את משאבי הארץ ואת תקציביה לכולם באופן שווה ותשמור על האזרח שיוכל לחיות את חייו בכבוד.

• צדק חברתי אומר שאמהות וסבתות שמתאשפזות לא מונחות במסדרון כאבן שאין לה הופכין, אלא המדינה דואגת להן וגם לנו למערכת בריאות ראויה.
•  
• צדק חברתי אומר שאנחנו לא אמורים לשלם עוד מיסים מעבר לאלה שאנו כבר משלמים, לחינוך שהמדינה הבטיחה לנו שהוא יהיה חינם. יש לגבי זה אפילו חוק.
•  
• צדק חברתי אומר שמי שמרוויח יותר ישלם יותר מס מאלה שמרוויחים פחות, קוראים לזה מדרגות מס.
•  
• צדק חברתי אומר שאסור להקים ממשלה של 39 שרים בכנסת של מאה ועשרים חברי כנסת ולא רק זה, מכל 39 עזי המצח אין שר רווחה אחד במשרה מלאה.
•  
• צדק חברתי אומר שלא יכול להיות שיש 39 שרים ואין אף שר בריאות אחד - זה פשע אזרחי מהמעלה הראשונה.
•  
• צדק חברתי אומר שאת משאבי המדינה מחלקים שווה בשווה בין כולם ולא מעדיפים חלקי ארץ שנויים במחלוקת ובטח לא נותנים ל - 300 אלף תושבים הרבה יותר מאשר לכל ה - 6.3 מליון האחרים.
•  
• צדק חברתי אומר שלא יכול להיות שנשים וגברים יעבדו כמו חמורים יום וליל עד גיל 67 ובה בעת מגזר שלם ייצא לפנסיה שכל השאר יכולים רק לחלום עליה, מכספי המס של אלה שעובדים עוד 27 שנים אחריהם.
•  
• צדק חברתי אומר שמהכסף הרב שאנו משלמים למדינה היא תדאג גם לדפוקים בחברה, לנשים המוכות, לניצולי השואה, לנוער בסיכון, לשכבות הדפוקות כל כך שאין להם שום ייצוג בשום מקום. המדינה תדאג להם! לא עמותות שאנו תורמים להם שוב כסף. המדינה, זה התפקיד שלה כי כל החלקים האלה הם חלק מאיתנו, הם בשר מבשרנו והם הופכים אותנו לאומה חלשה יותר כשאף אחד לא מטפל בהם, הם הזקנים שלנו שרעבים ללחם וזקוקים לתרופות, זה הנוער שלנו שמתדרדר לסמים וממלא את בתי הכלא שאנו מממנים, זה הנוער שלנו שאונס ורוצח כאילו אין פה חוק ואין סדר.
•  
• צדק חברתי אומר, יותר שיטור, יותר שוויון בפני החוק.
•  
• צדק חברתי אומר ששר ואו ראש ממשלה לא יעבור לגור פתאום במגדלים מפוארים, או בקיסריה ויקנו דירות במיליוני דולרים, כי הם לא אנשי עסקים, הם נבחרי ציבור.
•  
• צדק חברתי אומר ששר שנחקר כבר למעלה מעשור על זה שהוא קיבל מיליוני שקלים מחברות קש, לא ישתלח באלה המבקשים את הצדק ויגיד שהמסעדות מלאות ולא בטייקונים.
•  
• צדק חברתי אומר שלא יכול להיות שנתב בנמל ירוויח פי עשר ממורה. כי בידי המורים אנו שמים את היקרים לנו מכל: את הילדים שלנו, כי המחנכים מטפלים באחד מהיסודות הכי חשובים לעתיד שלנו כעם ומדינה והנתב סך הכל מקבל סחורה, ומי כמו היהודים כדי לדעת כמה השכלה היא היא הנותנת.
•  
• צדק חברתי אומר שאין מקום לכך שחלק קטן מהעם יקבע לחלק גדול מהעם מי צריך לזכור את הנופלים, אלוהים או העם שלשם תקומתו בארץ מולדתו הם נפלו.
•  
• צדק חברתי אומר שהמדינה צריכה לשמור על האזרח מפני קרטלים, מפני הבנקים שמרוויחים מיליארדי דולרים כל שנה, מוותרים לבעלי חוב גדולים ואת האזרח הפשוט הם רודפים עד חרמה. שהמדינה צריכה למסות את רווחי הענק של החברות האלה כי הם מגיעים ישירות מהכיס של כל אחד ואחת מהאזרחים הפשוטים.
•  
• צדק חברתי אומר שאתם לא תהפכו אותנו למדינה של אומרי הן ותשלטו לנו על המחשבות, לא תחליטו עבורנו את מי להחרים ואת מי לא. אנחנו דמוקרטיה. זו הזכות שלנו וזו חובתנו האזרחית להתריע.

תעבירו את זה הלאה בבקשה. המסר לא הובן. מאה אלף או מאתיים אלף או שלוש מאות אלף. הם לא הבינו את זה עדיין.

תעבירו את זה הלאה,עם קרדיט בלי קרדיט, זה באמת לא משנה.

רק תעבירו כי אנחנו לא נוותר הפעם הזו.