הכל דבש

פתאום, אחרי שקיבלתי המון דחיות וסירובים, קיבלתי תשובה חיובית מהוצאה לאור אחת.

בהתחלה שמחתי, אבל די מהר הבנתי שנפלתי על הוצאה לאור מהסוג שדורשת מהלקוח שלה להשתתף איתה בהוצאות ההדפסה.

התחלתי לחקור את הנושא וקיבלתי סחרחורת. זה מסובך, זה כולל חוזים וזכויות ובעיות של הפצה, וזה בעיקר יקר, ואם אתה רוצה להרוויח לפחות את הכסף שעלתה לך ההדפסה אתה חייב להפגין יכולות שיווק שפשוט אין לי.

אני בספק אם הייתי יכולה לשווק משהו גם אם חיי היו תלויים בזה. הרי אם הייתי אשת שיווק מוצלחת לא הייתי כותבת סיפורים אלא הייתי הולכת לעבוד בשיווק, לא?

התחלתי לבדוק את הנושא הזה וגיליתי המון מאמרים ודעות, ואפילו בלוג אחד בשם לשבור את המגירה שעוסק בדיוק בנושא המטריד אותי. יש דעות לכאן ולכאן וכולם בסופו של דבר מודים שמדובר בהימור רציני. פעם הוצאות ספרים היו לוקחות על עצמן את ההימור הזה, כיום המצב הכלכלי כל כך קשה עד שהן מגלגלות אותו על הכותב, אולי בצדק מבחינתן כי אם הכל עניין של כלכלה אז למה שרק הן יסתכנו?

מצד שני אם באמת הייתי בטוחה כל כך בעצמי ומשוכנעת שלכתיבה שלי יש ערך ספרותי אולי הייתי לוקחת על עצמי את ההימור ומדפיסה את הסיפורים שלי על חשבוני ושלא יעשו לי טובות ויאלצו אותי להתמקח על זכויות יוצרים וכל זה.

הבעיה היא שאני מאוד חסרת ביטחון ואפילו מתביישת במה שכתבתי. עובדה שרק חלק קטן מקוראי יודע בכלל שאני כותבת וחלק עוד יותר קטן קרא את הסיפורים שכתבתי.

קשה לי מאוד לבזבז על עצמי כסף אפילו כשמדובר באיזה בגד או פינוק זה או אחר, אז לזרוק כסף סתם ככה על ספר? מילא על בגד או חפץ נחוץ באמת אבל ספר? לא עדיף לצאת לחופשה או לשים בחיסכון? כל הגנים הפולניים שלי אומרים שכן ושבבקשה אפסיק לבזבז כסף על הג'וקים שיש לי בראש. מילא אם הייתי עובדת ומרוויחה אבל אין לי אפילו משכורת אמיתית על שמי, אז איך אני יכולה להרשות לעצמי בזבוז כזה? קודם תסגרי את האובר דראפט ותשלמי את כל החובות ותשימי בצד חיסכון רציני ותסדרי את הילדים כמו שצריך ואחר כך, אם עוד תהיי בחיים עד שכל הניסים הללו יקרו אז...

ומילא כסף, הוא בין כה וכה בא והולך, בעיקר הולך, אני לא יכולה נפשית וחומרית לשקוע בסבך הזה של חוזים והוצאות ושיווקים, לא רוצה, זה גדול עלי.

לגברת שכתבה את גוונים של אפור היה די מזל, או חוצפה, או אני לא יודעת מה, לי אין למרות שאני די בטוחה שאני כותבת יותר טוב ממנה.

מה לעשות, ככה זה

מאז שאיחלתי לעצמי ולמשפחתי בריאות המצב הבריאותי שלנו רק הולך ומדרדר.

צץרץ חזר מהצבא עם פצע לא נחמד על אמת ידו הלך, בשבת לרופא של קצין העיר, התבשר שיש לו מורסה וקיבל אנטיביוטיקה וגימלים.

השתתפנו בצערו אבל גם אנחנו לא נהנינו מסוף השבוע שלנו שכלל טיול לא ממש מוצלח בצפת (ביום שישי) ויום שבת מעייף ולא ריווחי שהיה רצוף מבקרים הזויים שהעדיפו לבלבל את המוח ולהציק במקום לקנות דבש.

בעוד אנחנו נאבקים עם המבקרים המזעזעים שנפלו עלינו בשבת ומתאכזבים מההתנהגות הלא נעימה שלהם ומהמנהג המרגיז שלהם לטעום המון דבש וללכלך הכל מסביב אבל לקנות מעט ככל האפשר אבא שלי נשאר לאכזבתו מאושפז בבית החולים גם בשישיבת. אחרי כמה ימים של עירוי אנטיביוטיקה הוא שוחרר סוף סוף ביום ראשון למרות שעד עכשיו אף אחד לא יודע מה הסיבה לכך שהוא קיבל זיהום בברך.

ביום ראשון יצאתי לחצר לנקות ולארגן מעט את הבלגן שעשו הכלבים ומשם המשכתי לשטוף רצפות ולעשות כביסה – ככה זה כשיש שני כלבים ושלושה גברים בבית.

לוקה וטופי והבלגן

למחרת קמתי עם גב תפוס וכאבים איומים כל פעם שניסיתי לזוז מהמיטה. לא הייתה לי ברירה, צץרץ נשלח לעשות את כל הסידורים והקניות במקומי וחזר עם חום ויד נפוחה.

אחרי הצהרים הוא החליט שככה אי אפשר והוא חייב לנסוע למיון כדי לקושש עוד גימלים, אבל פתאום אבא שלי מתקשר, יש להם פנצ'ר ברכב והוא זקוק לעזרה בהחלפת הגלגל. הזעקתי את ג'ינג'י שיצא לטייל עם הכלבים, לאכזבתם הוא קיצר להם את הטיול ונסע להורי.

צץרץ המתין בסבלנות עד שג'ינג'י יחזור עם הרכב מבית הורי, ובינתיים החשיך ואז התברר שהפנס הקדמי של המכונית שלנו לא עובד – האם היקום מנסה להגיד לנו משהו?

אני מקווה שלא כי זה בטח לא משהו נחמד.

אחרי שג'ינג'י רב התושייה החליף את הפנס נסע צץרץ בלווית עוגי ועוד חבר שלו למיון של בית חולים כרמל ממנו השתחרר אבא שלי רק אתמול.

לא מזמן הוא התקשר כדי לבשר שעשו לו בדיקות דם ואולי הוא יצטרך להתאשפז, תלוי מה יהיו התוצאות.

המשך יבוא, אני מקווה...

עדכון - אחרי שהות ממושכת ומורטת עצבים במיון הוחלט לאשפז אותו

לאור האירועים האחרונים בחיי יש לי שלוש משאלות פשוטות מאוד – בריאות, בריאות ועוד בריאות.

בריאות לאבא שלי שהתחיל להרגיש רע בערב ראש השנה והתאשפז בבית חולים ביום השני של החג. יש לו חום וכאבים עזים בברך, כנראה איזה זיהום שלא ברור למה פגע לו דווקא בברך. דרך מאוד לא נעימה להתחיל שנה חדשה

בריאות לבעלי שבדיקות הדם שלו הדאיגו את הרופא כל כך עד שזימן אותנו אליו כדי להתריע על המצב. אם הדיאטה דלת הסוכר לא תעזור ג'ינג'י יצטרך להתחיל עם תרופות, יש לנו שלושה חודשים, החל מרגע זה, כדי לחולל שינוי לטובה.

ובריאות ללוקה שלנו שפתאום התחילה לצלוע. זה קרה במפתיע בטיול זריז שעשיתי אתה ועם הכלב החדש (שמהיום יקרא שמו טופי) חצי שעה לפני הנסיעה לרופא. נלחצתי מאוד ממצבה ומהחשש שנאחר והזעקתי את ג'ינג'י שיבוא לקחת אותנו עם המכונית. הוא הגיע חיש קל ועכשיו המושב האחורי של המכונית מלא בוץ ושערות. לא נורא, בשביל זה המציאו שואבי אבק. אחרי כמה שעות מנוחה המצב משתפר פלאים והיא חזרה לעצמה, אבל אם היא מתרוצצת קצת היא שוב מתחילה לצלוע.

אם זה לא יעבור נצטרך ללכת לוטרינר.  

עכשיו ברור למה אני מתעלמת מהמשאלות הברורות מאליהן כמו שלום עולמי ובעיות פרנסה ומבקשת רק בריאות טובה לכל אהובי ליבי, עם כל השאר אני אתמודד כבר לבד

ופתאום נזכרתי – החלמה מהירה גם לאחיין שלי בארצות הברית הרחוקה שעבר ניתוח קצת לפני החג, וכיום שוכב בבית ומתענה מכאבים. תחלים מהר כליל ותחזור לעצמך השמח והקופצני.

שתי הפתעות נהדרות נפלו עלי בראש השנה הזה. הראשונה שאני עוד לא לגמרי בטוחה איך אתמודד איתה היא עוד כלב שהסתפח למשק הבית שלנו.

בזמנו דיברתי עם ג'ינג'י בצורה מאוד תיאורטית שאולי כדאי שנאמץ עוד כלב כדי שללוקה יהיה מישהו לשחק איתו.

היא כל כך נהנית לפגוש עוד כלבים בפארק, והיא כל כך חברותית, אז למה שלא יהיה לנו עוד כלב? הרי המפגש עם הכלבונת שבאה לבקר בשבוע שעבר היה מוצלח מאוד, אז אולי... כלב אחד או שניים, מה זה כבר משנה?

אני אגיד לכם מה זה משנה – זה מכפיל את כמות טביעות הכפות המבוצצות בבית.

החלטנו שאחרי החגים ניסע לאיזה עמותה של צער בעלי חיים ונברר. גיליתי שאחרי ריאיון ובדיקה הם מוסרים, לאנשים רציניים בלבד, כלבים לאימוץ, תמורת סל אימוץ שנע בין 500 ₪ ל 600 ₪ והייתי בטוחה שאנשים כמונו, בעלי רצון טוב וחצר, בטח יקבלו בלי בעיות כלב לאימוץ.

בשבת האחרונה של השנה יומיים לפני החג יצא ג'ינג'י כהרגלו לטיול בוקר עם לוקה ופתאום הוא מתקשר אלי ושואל אם הוא יכול להביא עוד כלב הביתה?

מסתבר שמכרה שלנו שהוא פגש מטיילת עם הכלב שלה מתכננת למסור אותו חינם אין כסף למשפחה מתאימה כי היא ובעלה פשוט לא יכולים להתמודד יותר עם הכלב שהם אימצו. הם לקחו גור קטן וחמוד שגדל לכלב נמרץ ושובב, ולמרות שהשקיעו ברוחב יד במאלף, וכמובן שסירסו אותו ועשו לו את כל החיסונים והתאמצו מאוד להפוך אותו לכלב שקט ורגוע, הוא נשאר אנרגטי וקופצני ואין להם יותר כוח. שניהם עובדים, יש להם שלוש בנות צעירות וחצר קטנה מידי והם מרגישים שהם עושים לכלב עוול ומאמללים אותו.

ג'ינג'י הבטיח לי שהכלב חמוד ומסתדר נפלא עם לוקה ואני אמרתי בספונטניות - בסדר תביא אותו.

זהו, יש לנו מעכשיו שני כלבים. אני לא אוהבת את השם הקודם שנתנו לו והחלטתי לקרוא לו טופי. נדמה לי שלא ממש אכפת לו. הוא זללן, כראוי ללברדור, מלא מרץ ושמחת חיים ושובב גדול.

כבר הספקנו לרחוץ אותו אחרי שהתפלש קצת בחרא של פרות, ולהבין שאם נרשה לו הוא יאכל רק פעם ביום, מהבוקר עד הלילה, ושצריך דחוף להביא עצמות טריות מהקצב כי הוא חייב להיות עסוק כל הזמן.

הפתעה שנייה נחתה עלי בלי אזהרה מראש. בערב חג קיבלתי מסרון עם ברכות מקואלה בחומוס שאני עוקבת אחרי הבלוג שלה מזה שנים. חשבתי שממש יפה מצידה לשלוח לי ברכה מאוסטרליה הרחוקה, והבטחתי לעצמי שברגע שיהיה לי פנאי אחזיר תשובה, אבל לא עכשיו כי בראש השנה ידינו מלאות עבודה.

יום אחר כך, בעוד אני עוסקת בעבודתי במרכז המבקרים שלנו שפתאום הוצף בלקוחות, מופיעה בחורה צעירה ויפה עם עיניים כחולות נהדרות ומציגה את עצמה כקואלה. היא אפילו נתנה לי נשיקה, לתדהמתו של ג'ינג'י.

מסתבר שקואלה עם בעלה והבנות באה לביקור מולדת וקפצה אלי לביקור. מזמן לא הייתי כל כך מופתעת ושמחה. הבנות שלה פשוט מקסימות, שתי מלאכיות קטנות שישנו בנחת במכונית. הכרתי את אוזי בעלה - בחור חמד עם חיוך אוסטרלי ענקי. לצערי לא היה לי די זמן לפטפט איתה ולרכל על כל שאר הבלוגריות המוכרות לנו מישראבלוג, אבל קיבלתי במתנה דבש אוסטרלי, והצלחתי להדהים שוב את ג'ינג'י שתמיד רוטן שכל האינטרנט הזה זה סתם בזבוז זמן מיותר.

אני תמיד שמחה ומופתעת מחדש לראות איך אדם שהיה וירטואלי במשך שנים מתגשם פתאום במו גופו ומופיע לפני בשר ודם.

זו חוויה מדהימה, אולי נארגן יום אחד מפגש בלוגרים ותיקים? זה לא יהיה נפלא אם כל האנשים שכותבים בלוג מזה שנים ומכירים אחד את השני רק מבעד למסך המחשב יפגשו פתאום וייראו אחד את השני באמת? 

אז איפה אנחנו בחג? בעבודה כמובן. חגי תשרי הם העונה הבוערת שלנו, כולם, כולל המכרים הדרוזים שלנו, רוצים דבש.

בעונה הזאת אפילו אנשים שלא כל כך אוהבים דבש חייבים לרכוש צנצנת דבש לחורף, ואם לא היה העניין המשונה הזה של כשרות בטח היינו מוכרים הרבה יותר, אבל משום מה כיום כל דבר מאכל זקוק לאישור של רב זה או אחר.

לכאורה דבש הוא פרווה, ואין שום סיבה לדאוג לכשרות שלו, אבל עובדה, בלי חותמת של רב אי אפשר למכור כיום שום דבר מאכל.

החותמת המיותרת הזו יקרה מאוד, גם כספית וגם כי אתה צריך להבטיח שלא תעבוד בשבתות וחגים. לצערי אני חייבת לעבוד דווקא בימי המנוחה, וממש אין לי חשק לשלם כמה אלפי שקל בשנה רק על חותמת, ולכן אין לנו אישור מהקדוש ברוך הוא שהדבש שלנו כשר.

מזל שרוב הקונים הרציניים שלנו הם אנשים חילוניים שנוסעים בשבתות ובחגים, ולא מתעניינים בחותמות כשרות אלא בטעם של הדבש.

יש לנו המון קונים מברית המועצות לשעבר שאוהבים את הדבש שלנו ומאושרים לגלות אצלנו יערות דבש (שנקראות ברוסית סוטה) בדיוק כמו שהם זוכרים מהמולדת הישנה. אני אוהבת את הקליינטים האלה, הם יודעים שדבש אמיתי אמור להיות קשה (ולא שואלים אם יש בו סוכר – שאלה טיפשית ששמעתי יותר מידי פעמים) וחלקם מתעקשים לקנות את הדבש שנשאר מהשנה שעברה וכבר התגבש היטב.

הם קונים כמויות גדולות ורואים עליהם שהם מבינים בדבש ואוהבים אותו. לצערי אני לא יכולה למכור להם דבש כוסמת או טיליה כמו שאפשר למצוא ברוסיה, אבל דבש פרחי הבר שלנו, שרובו מצוף תלתן, משמח אותם גם כן, ובשבילם אנחנו שומרים את דבש האיקליפטוס הנדיר שאנחנו רודים בחורף.

השנה נהיה בערב החג אצל בת דודה שלי שאוהבת מאוד לארח והזמינה את כולם, כולל את חמותי. היא לא כל כך רצתה לבוא, אבל הבת דודה שלי התקשרה אליה והפצירה, ובסוף היא התרצתה, וכבר תכננו שג'ינג'י ייסע אליה יום קודם ויסיע אותה וגם יחזיר, אבל פתאום גיסי - אחיו הצעיר של ג'ינג'י - הפתיע והודיע שהוא מגיע עם הבנות שלו לחג (בטח שוב רב עם אשתו הקלפטע) ובסוף היא לא תגיע.

עוגי לא עובד בערב חג והוא כן יבוא, ותבוא גם לילי ורק לוקה תישאר בבית עם פטל הקטנה שבאה להתארח אצלנו בחג.

צץרץ סוגר חג בצבא, אבל בכל זאת יצא לנו לראות אותו אתמול. הוא בא הביתה רק לכמה שעות ללוויה של בת כיתתו שנפטרה באופן מפתיע בגלל שהכבד שלה קרס. זו הייתה מכה כואבת מאוד לצץרץ שעד היום אף אחד שהוא מכיר לא מת. צץרץ עשה מאמצים גדולים להגיע ללוויה ונאבק עם המפקד שלו שלא כל כך רצה לתת לו חופש, ובסוף הצליח. להפתעתו הוא גילה בלוויה גם את הורי, ורק אז התברר שהם (וגם אני מסתבר) מכירים את האימא של הנפטרת.

הוא טוען שאני מכירה גם את החבר של הבחורה המסכנה שביקר אצלנו לא פעם בבית, וכנראה שבגלל הפרידה בין השניים היא נכנסה לדיכאון ולקחה כדורים ולכן... אבל אף אחד לא מוכן לדבר על הנושא. כולם מנסים להעמיד פנים שהמוות הלא צפוי הזה הוא בגלל שהיא פשוט חלתה ומתה, ומתנהגים כאילו התאבדות זה משהו מביש שאסור לדבר עליו.

אני לא מבינה - אם זה סוד איך אפשר יהיה להילחם בתופעה הנוראית הזו?

ואיך התחלתי עם דבש וגמרתי בלוויה?

ולסיום, היום ציפתה לי הפתעה נעימה מאוד בטבלת הפעילים שאני מעיינת בה לפעמים כדי שאוכל להתעצבן ולהתמרמר כמנהג עדות הפולנים, ופתאום גיליתי שם, כמעט בסוף הטבלה, את עצמי!

אני מופתעת מאוד, זו באמת מחמאה נעימה ושי מקסים לחג, אבל על מה אני אתמרמר בשנה הבאה עלינו לטובה?