אתם יודעים, היום עבר ופנה...

פאקינג

לאט

לאט

כמה מאיתנו מטפסים.

תשארו חזקים אנשים.

אני מתחילה להתאזן, לחייך. המוח שלי מקבל את החיזוקים החדשים ההורמונלים שלו.

אני חוזרת לעצמי.

מילים חדשות. צלילים חדשים. חזיונות. שוב פעם מוטיבציה ליצירה.

יום ראשון, זריחה מתמשכת, חזרה לי הרוח קצת.

עם גיל היה בדיוק מה שהייתי צריכה.

רענון קטן מה זה לסמוך על אנשים. למי להקשיב, למי לא. ובעיקר לראות כמה שאנשים פשוט הורסים את עצמם לאט לאט. גם מהצד שלך, גם מהצד שלי.

קיצ.

אני רציתי לישון בשעות האלה.

להתעורר עוד שעה.

אבל לא, הצבא עדיין מזיין עמוק.

רק נחת, אהוביי, רק נחת

ושיהיו שבועיים מדהימים לכל.

אוהבת,

חופית.