Live And let DIE

אני מחורפנת!!! DDD: הז היה יום כלכך כיפי ומשוגע!!!!!!! DDDDDD::::::::::

טוב, אז קודם כל בבצפר היה ממש כיפי P: אני, שייירה ועודדוש [333> קוקסינל בהכחשה חמוד שלי!! D: ואתה לא עובר לתלמה ילין, שמעת?! לאאאא] התחרפנו לגמרי [כרגיל] ושוב רקדנו ושרנו בזמן שיעור ערבית [כרגיל] ושוב התפקענו מצחוק כשהמורה הסתכלה עלינו [כרגיל] DD: זה היה כזה כיף DDD::: יש לנו מן הוואי [איך לעזאזל כותבים את זה?! O:] שולחני כזה ואנחנו כלכך מסטולים שזה נהיה עצוב DD: [הבהרה- עודדוש יוששב לידי, ושיירוש ושחר [שגם ממש נחמד איתו D:]מאחורינו] הבדיחה המיוחדת שלנו זה "יש לו אח תאום? הו5א מת?" שבעצם צוחקת עלי )): זה כי אני מפרשת את מה שאנשים אומרים בצורה מטומטמת לגמרי [דוגמה: ילד אומר בצחוק שילד אחר בבית חולים, ואז אני כזה "מה בבית חולים?! מי מת?! O:" ואז הילד אומר בצחוק "לא הוא, האח התאום שלו" ואז אני כזה "ישלו אח תאום??!!? "זה לא שעשיתי את זה בכוונה זה פשטו יצא כזה P:] בקיצ קצ מאז זו הבדיחה השולחנית העיקרית שלנו D: אוווו, וישגם את השטיפות מח שאני ושיייירה עושות לשחר כדי להוציא אותו מהארון ולגרום לו ולניר [אהוב ליבו האחד והיחיד D: או לפחות זה מה ששירה אומרת בסיפורים שהיא כותבת עליהם [:::::::::::  ] לחזור DD: אז שירה מנסה תמיד לשלוח סמסי אהבה משחר לניר DD: זה כזה מצחיק DD: והקטע שבאיזשהו שלב נמא לשחר ולניר להכחיש [אוקי, הם פשוט רצו לצחוק עלינו] והם משחקים את עצמם ככה באמת DD: איזה בגידות ושקרים הולכים שם O:: ניר מממש זונה.. כל יום עם מישהו אחר.. צטטט.. הילדים של היום לא כמו הילדים של פעם D:

היום הייתה מישי ח'8 שהייתה לה יומולדת והביאו לה עוגה D: אזז אני שירה ועודדוש ניסינו להדחף ולקבל עוגה אבל היא לא הכי מכירה אותנו אז היא העיפה אותנו ))))): ואז שמנו תשיער על העיניים ואת הקפוצ'ון כדי שהיא תחשוב שאנחנו מישו אחר DD:: אבל גםזה לא עבד )))):: אוףףף )): טוב לאנורא P:

אחרי בצפר הלכתי עם אמאשלי לספריית דיוידי ואז לסנטר D: למרות שאני שונאת לקנות עם אמא שלי, הלכנו לדלתא [מסמיק] ולא רציתי ללכת לשם לבד... אחרכך הלכנו ל TNT והיו שם שלושה מוכרים הומואים שהיו כאלה חמודים והם עזרו לי לבחור DD: והיה אחד שכזה אמצר לי על חולצה אחת ש"את נראית מהמם" DDDD:: וקניתי בגדים כלכך יפים!! DD: אני גאה בעצמי ^^ זה מה שקניתי:

1. חצאית ממש ממש ממש יפה וגזעית כזאת P:

2. גרביונים רגילים שהייתי צריכה

3. כובע ברט אפור D:

4. סווטשרט כחול כזה ממש יפה P:

5. ומן טוניקה-חולצה כזאת D: ורודה O: טוב, לאנורא, צריך לגוון לפעמים D:

וזה היה ממש טוב שאמא שלי באה איתי כי היא בכלל לא הייתה איתי- היא הייתה במדור הגברים, מחפשת לאבאשלי חולצות או משו S: ואז יכולתי לבחור מה שבאלי בלי שהיא תפריע לי, ועדיין שיהיה לי איך לשלם על זה בלי לגרור איתי כסף!! DD: תודו שזה גאוני ^^

לקחתי את "מבוקש" בספריית דיוידי D: אומרים שזה סרט מגניב DD:

ב-9 אני הולכת עם חברות לראות את "יס מן" של ג'ים קארי!!! DDD: אומרים שזה סרט מצויין!! D::: [אני חולת סרטים O:] טוב, אז בקיצור היה יום ממש כיפי עד עכשיו P: שבת שלום ושבוע טוב לכולכם! D:

לאנשים יש צורות שונות להתמודד עם טראומות.

יש אנשים שצוחקים על העניין, חושבים שזלזול במקרה יפחית את הכאב והחשיבות שלו בעיניהם.

יש אנשים שאוטמים את עצמם, לא נותנים לאיש להתקרב אליהם, לא מאפשרים לעצמם להפתח מחשש לפגיעה.

יש כאלה שמקבלים תובנות על החיים, ונעשים אנשים חכמים יותר, טובים יותר.

אני פשוט הדחקתי.

***

במבט לאחור, הסיפור פשוט ומוכר להפליא. ילד חרמן, ילדה תמימה ושיעמום. אני יודעת שמראש אתם קופצים לאונס, אז תנו לי להרגיע אתכם- לא היה שום אונס.

היה ילד אידיוט שנגע בעצמו בזמן השיעורים ונתן לי דוח כל רגע על מצב הזין שלו. הייתה ילדה שנסתה להקל במצב, לתייחס אליו כאל נורמלי, לגרום לעניין להחליק. אבל הוא לא החליק. הוא המשיך, והיא המשיכה לזבל לעצמה ולרעוד במשך שבועות בלי שום סיבה נראית לעין.

רק כשהודיתי בסוף בפני אמא שלי, הבנתי בכמה מתח נמצאתי, כמה זה דבר שלא צריך להחליק עליו, כמה זה לא דבר נורמלי, כמה אני לא צריכה עבור דבר כזה.

העניין טופל. הילד ננזף ואני עברתי מקום.

***

בשבוע האחרון, אחרי חודשים, שאלה אותי חברה שלי מהשכבה "תגידי, **** הזה, מה נסגר איתו? שמעתי דברים על משהו שהוא עשה, הטריד אותך מינית או משו".

אני נשבעת לכם שפשוט עמדתי ולטשתי בה עיניים. למה? כי לא זכרתי. כלום. נדרשו לי 2 דקות להבין על מה היא מדברת,וגם אז, לא הצלחתי להרגיש שום כעס כלפיו.

***

למה אני מספרת לכם את זה? בגלל משהו שסבא שלי אמר לי ביום שבת האחרון. וא אמר שאמא שלי תיארה עם את אמא שלה בתואר "נאווה כרקפת". הוא אמר שהוא אוהב רקפות, שהן צנועות ועדינות, ולא מתפארות, ושזה מתאים לתיאור של סבתא שלי.

בלב שלי גיחכתי. אני חושבת שהרקפות חסרות חוט שדרה, שמכופפות את עצמן כדי שהחזק [במקרה הזה, הגבר] לא ידהה ויהיה פחות חשוב.

אזכן, הדחקתי,וכן, זה היה ועבר, ואני כבר לא כועסת. אבל הנקודה היא שאסור לנו, נשים וגברים, להכאיב לעצמנו כדי לתת לחזק לפרוח. זה בסדר להדחיק. אבל אסור לשתוק. כי אם נשתוק, איש לא יוכל לעזור לנו, ואנחנו נמצא את עצמנו בתחתית, קרועים מקונפליקטים פנימיים ומכאב. אסור לנו לתת לאנשים לדרוך עלינו. אסור.

אל תהיו רקפות. תהיו עץ דקל, חזק ונתוע בקרקע.

 טוב, אז פיק חדש.

שם הפיק: להביט בעיניו

פאנדום: הר ברוקבק

שיפ: סלאש~ אניס/ג'ק

ז'אנר: פלאף, אנגסט

דירוג: PG

אומרים  שיום אחד, כשנצא מתקופתנו החשוכה, תהיה תקווה לאנשים כמוני. אומרים שהם יוכלו להלך בגאון ברחובות, להביע את דעותיהם, ולהרגיש שהם חלק ממשהו, ושהם לא לבד.

אומרים שאנשים אלו יהוו חלק חשוב מהעולם, חלק משמעותי שלא ניתן לדכא.

אומרים שאנשים אלה יוכלו לחיות את חייהם ולא לפחד להרגיש את הרגש הבסיסי ביותר שקיים באנושות- אהבה.

מן הסתם זה יקרה באחד הימים. אך לא לי, זה בטוח. ההזדמנות שלי כבר חלפה ועברה, וכעת נותרתי בודד ועייף.

ובכל זאת, אף על פי שחיי חסרי תכלית או משמעות, קיים דבר המחזיק אותי. זיכרון נושן, שלא יחזור שנית. זיכרון מראה עיניו.

עיניים יפות היו לו, יפות וכחולות יותר מכל אגם שאי פעם ראיתי. אך למרות יופיין, רוב זמן שהותי איתו נמנעתי מלהביט באותן עיניים. גם במפגש האינטימי הראשון בינינו לא הבטתי בהן, אם כי מפגש זה לא היה ממש הפגנת אהבה, אלא יותר פריקת מתחים. אני מניח שרציתי להתגונן מהן בפעולה זו, למנוע מהן לחדור לתוך המרחב המוגן שבניתי לעצמי, מרחב שבו אין להן מקום. פחדתי מהעיניים ומהרגשות שהן מביאות עימן, רגשות אסורים שאין להגידם בקול רם.

אך התעלמותי לא עזרה- בפעם השנייה הוא הגיע אליי, ודרש שאביט בו, או יותר נכון, העיניים דרשו שאביט בהן. אז הבטתי.

מה מורכבות היו. עיניים מזמינות, עיניים אוהבות, עיניים מתחננות, עיניים נואשות. עיניים נוגות. כל כך נוגות.

אז אפשרתי לידיו לעטוף את כתפיי ולעיניו לסקור את פניי, והנחתי לשריון הברזל שעטיתי להינמס ולליבי להרגיש.

רגע פרידתנו היה כואב ומרסק. הכאבתי לו במיוחד. ידעתי זאת, אולם לא מצאתי כל דרך להתמודד עם אותם רגשות שהציפו אותי מלבד דרך זלזול בהם ובעצמתם. לא הבטתי בעיניו אז.

זמן רב עבר מאז שפגשתי אותו שנית. אולם כאשר פגשתי אותו, הציפו אותי כל הרגשות החבויים שנעלתי בליבי, ומשכתי אותו אליי.  כשעשיתי זאת, למשך חלקיק שנייה הבטתי בעיניו. גם הפעם, היו עיניו גדושות ברגשות: עניים מתרגשות, עיניים משוחררות. עיניים נואשות. כל כך נואשות. וכך גם הרגשתי אני, הרגשות הכלואים פורצים ממני בעצמה אדירה, לא מסוגל להרפות ממנו לרגע אחד מפחד שיעלם, ואיתו ייעלמו חיי.

ג'ק,

בכל אורך דרכנו המשותפת פגעתי בך. אני יודע זאת, ואין לך מושג כמה אני מצטער על זה. התסכול, הכאב והשנאה העצמית מכרסמים בי בכל יום שעובר, מרתקים אותי ומונעים ממני להמשיך להתקדם. למרות שבעצם, איש מאיתנו לא באמת התקדם. נשארנו תקועים בעברנו, לא מסוגלים להפסיק לאהוב. היא פגעה בשנינו, האהבה הארורה הזאת, אולם אילו לא הייתה מגיעה לחיי, מי יודע איזה אדם הייתי כעת. אולם אני כן יודע, שהמחשבה עליך ועל עיניך, שלעולם לא יביטו שנית, מספיקה לגרום לי לרצות לשים לזה סוף. אתה זוכר שאמרת פעם, שלפעמים אתה מתגעגע אליי עד שאתה בקושי עומד בזה? ובכן, גם אני התגעגעתי בעבר, אבל עכשיו זה כאין ואפס לעומת רמת הגעגוע שאני מרגיש עכשיו. הזיכרונות של אותן שנים שעברנו ביחד-לא ביחד, ואותו קיץ ראשון ורחוק במיוחד, הם המצילים אותי. אני מתנחם בעובדה שכעת אתה נמצא במקום שקט וגדוש בנהרות וויסקי, מקום שבו לא אוכל להזיק לך יותר. אולם בכל זאת, לעתים אני מוצא את עצמי מייחל לכך שהמוות לא השכיח אותי ממך, ושעיניך, חיות וזכות, עדיין מביטות בי.

אז אני מדליק עוד סיגריה, שותה עוד בקבוק וויסקי, מאפשר מפעם לפעם לדמעות לזלוג, ועוד יום עובר.

ת"ב