החיים מעבר למה שאחרים רואים

לילה טוב קוראים וקוראות יקרים ,

אני כותבת לכם בגלל פרץ של אופטימיות שנפל עליי כרגע. אני יודעת, אני יודעת, די הזנחתי את הכתיבה פה למרות שהבטחתי לחזור לכתוב. 2 פוסטים על אירועי מדינה טראומתיים זה לא בדיוק "לחזור לכתוב". אני לא אשקר ואגיד שחוסר הכתיבה נבעה מחוסר זמן. זה יותר בגלל.. בגלל שהחיים שלי כל-כך טובים ורגועים כרגע (כמיטב המסורת למניעת עין הרע - טפו טפו טפו), שצריך לחשוב איך לנסח את האושר העצום הזה. ונראה לי שעכשיו אני במוזה הנכונה.

אז בעוד החצי השני שלי יושן במיטה במרחק 2 צעדים מהשולחן שאני יושבת לידו כרגע (ככה זה בדירת חדר..) ומבט אחד בו גורם לי לאושר אינסופי, אציין את הסיבה להתכנסותנו כאן הלילה.

אז ככה.

אחרי זמן רב שלא כתבתי כאן, ברצוני לתעד כאן בשביל עצמי (וגם לעדכן את כל המתעניינים מביניכם על הדרך) את כל מה שעבר עליי מאז היום שהתגייסתי. כן, אני יודעת, חלקכם כאן עקבו אחרי הפוסטים שכתבתי בזמן הצבא ומעודכנים על התקופה הזאת, אבל אני לא הולכת לפרט - רק לעשות מעין סיכום ביניים, בשביל עצמי. כי אתם יודעים, דברים שנראים מעכשיו לא נראו מאז, ובסופו של דבר - גם אם אנחנו לא שמים לב - החיים משנים אותנו, לטוב ולרע. (במקרה שלי, אני מרגישה שלטוב).

אז מה היו לנו בעצם?

התגייסתי למוקד 100 של משטרת ישראל. אין ספק שהשנתיים האלה היו מאוד מיוחדות ומעצבות בשבילי. הכרתי אנשים חדשים ומדהימים, צברתי קצת ביטחון עצמי, והדבר שאולי הכי חשוב מכל אלה - הכרתי את אהבת חיי, שנמצא איתי כבר שנתיים וחצי וסובל את כל הקפריזות שלי והשגעונות שלי ולא בורח (למרות שבטח לפעמים מאוד מתחשק לו ) ולא מוותר עליי. עברנו ביחד אש ומים (בעיקר כאלה שהצתנו והתזנו אחד על השני..), כמעט התנתקנו אחד מהשניה, אבל בסופו של דבר התגברנו על הכל וחזרנו לאחוז ידיים. פתאום הבנתי שאני כבר לא יכולה לעשות מה שבא לי, שיש מישהו שאני צריכה להתחשב בו ושזוגיות מוצלחת דורשת ויתורים ופשרות, גם כאלה שלא ממש מוצאים חן בעינינו, אבל יחד עם זאת נותנת לך להיות מי שאתה באופן חופשי. זה נשמע סותר, אבל כשמוותרים איפה שלא ממש חשוב לנו, ועומדים על שלנו כשבאמת משהו מאוד חשוב לנו - מצליחים להגיע לאיזון בלי לאבד את העצמאות ובלי לבטל אחד את השני. לא חשבתי ששנה אחרי השיחרור אני אמצא את עצמי בדירת חדר עם בן זוג. אבל מסתבר שהחיים מפתיעים. ולמרות החיים הבוגרים שדורשים ממני לעבוד כדי לשרוד - התקופה הנוכחית היא ללא ספק התקופה הכי טובה בחיים שלי. ולא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם.

אל תאמינו לאנשים שאומרים לכם שאהבה ראשונה היא אהבה בלתי נשכחת (נכון, היה לי קצת מוזר לחזור לנתב"ג כי פה ושם עלו זכרונות, אבל התמודדתי עם זה יפה והיום אין שום זיכרון שעולה בי כשאני שם). זה נכון רק אם האהבה הראשונה מלווה אתכם לאורך כל החיים שלכם ונמצאת שם בשבילכם בכל הרגעים השמחים והעצובים שלכם. האהבה שבאמת בלתי נשכחת, היא אהבה שבוחרת אותך כל יום מחדש. שמכל האנשים בעולם - רוצה רק אותך. שלא מוכנה לוותר עלייך. שגורמת לך לשאול את עצמך - "מה הייתי עושה בלעדיו\בלעדיה?!" ולהגיד לעצמך "אם היא\הוא לא היו קיימים, היו צריכים להמציא אותם!". ואהבה שיודעת לקרוא אותך בלי מילים טוב יותר אפילו מעצמך. (אין לכם מושג איזו הרגשה מדהימה זו). וזה לא משנה אם זאת אהבה ראשונה\שניה\שלישית וכו'. זאת האהבה הבלתי-נשכחת.

עברתי ניתוק עם אחותי האמצעית שלא מיוזמתי וללא כל חטא מצידי בגלל "עונש קולקטיבי":

אחות מסוכסכת עם חצי מהמשפחה > אני חלק מהמשפחה (למרות שלא חלק מהסכסוך) -> אחות מנתקת קשר גם איתי.

מסתבר שהצבא לא תמיד משנה אנשים לטובה. לפעמים הוא הופך אותם לגמרי זרים בשבילך, או אולי יותר נכון - אותך לגמרי זר בשבילם.

אחרי 3 חודשי ניתוק, התקבלה החלטה לחדש איתי את הקשר. אני עדיין זוכרת את שיחת הטלפון שגרמה לי לבכות מרוב געגועים והפתעה.

אחיות, לכו תבינו. במרוצת החיים נראה שזה כן יותר מסובך ממה שזה נראה (או היה). פעם עוד הייתי מחפשת את הילדה שבכתה בעודה מחבקת אותי כשחזרתי בסופ"ש הראשון מהטירונות. אחר-כך הפסקתי - הבנתי שהיא כבר איננה. פעם זה היה גורם לי צער, היום כבר לא. ניחא.

שלא לדבר על זה שיש לי עוד אחות שבדצמבר ימלאו לה 6, והיא הכי חמודה-בלונדינית-עם חיוך מקסים-פטפטנית-היפראקטיבית-אוהבת אותי הכי בעולם!  (וגם אני אותה).

בנוסף לכל אלה, התחלתי גם ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה (לפחות משהו אחד שבתקופת התיכון חזיתי שאעשה - ע"ע ספר המחזור ). ואחרי קורס שהיה פחות מוצלח מבחינתי למרות שסיימתי אותו בהצלחה (מה לעשות - תלמידה של 80-90 תמיד נשארת בנשמה תלמידה של 80-90!), המשכתי לעוד 2 קורסים, שבחינותיהם בקרוב. וזה די כיף. ומעניין. גם דברים כמו סטטיסטיקה(!).

לסיכום, השנתיים האלה אחרי השיחרור היו מלאות שינויים ומפתיעות בשבילי. קשה להאמין איך הזמן רץ - אני עוד זוכרת את עצמי בת 18, משחקת בטקס סיום תיכון במחזה שמבוסס על עשרת המכות, רק בגירסה התיכוניסטית (מכת האיחורים, מכת ההברזות וכו') ואיך התרגשתי עד דמעות כשהמחנכת נתנה לי במתנה את הספר "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו. והנה, היום אני כבר בת 23, אחרי צבא, סטודנטית, מאוהבת ונאהבת (ב- וע"י אותו האדם) ומתגוררת עם האהבה שלי בדירת חדר. החיים זה דבר מאוד מפתיע, מסתבר. אבל כנראה שזה כל הקסם בהם.

לילה טוב לכם קוראים וקוראות אחרים, נשתמע בקרוב

שלכם,

ויקצ'ו

"אינך יכולה להכריח אנשים לאהוב אותך כפי שאת רוצה,

אבל ביכולתך לאפשר לעצמך להיות נאהבה ביום מן הימים

על-ידי מי שאת באמת."

(תאיר)