החיים מעבר למה שאחרים רואים

אף פעם לא כתבתי כאן דבר בנושא מגילת רות - גם לא בהקשר של שבועות - אבל אני חושבת שזה חשוב שכל היהודים מבינינו יכירו את הסיפור, ויבינו את משמעות החג המסויים הזה.

ובכן, עבור כל אלה שלא יודעים, ואלה שיודעים אך לא זוכרים - מיהי רות?

רקע

מגילת רות היא מגילה מאוד מיוחדת, בין השאר משום שגיבורותיה ודמויותיה הדומיננטיות הן נשים. לגברים תפקיד שולי במגילה, והם בעיקר נועדו כדי לתת רקע לסיפור ולדמויות הראשיות, ולהבין מי הן כל אחת מהנשים המשתתפות בו.

לפני שאעבור לסיפור עצמו, אציג את הנפשות הפועלות בסיפור ואת דמויות הרקע.

נעמי - יהודיה, אשת אלימלך.

אלימלך - יהודי, מנהיג וגדול הדור בארץ.

מחלון וכליון - הבנים של נעמי ואלימלך.

רות וערפה - מואביות (גויות), נשותיהם (ואלמנותיהם) של מחלון וכליון.

בועז - קרוב משפחה רחוק של אלימלך.

פרק א': קורות משפחת אלימלך

פרק א' מתחיל בסיפור על הרעב בארץ, ומציג לנו את משפחת אלימלך.

מסופר לנו על רעב כבד ששרר בארץ, ועל אדם מבית לחם יהודה בשם אלימלך - גדול הדור ומנהיג העם - שבעקבות הרעב החליט לעזוב את עמו ולעבור עם אישתו נעמי ושני בניו - מחלון וכליון - להתגורר בשדי מואב, היכן שהיה אוכל. בשדי מואב אלימלך נפטר כעונש מה' על כך שנטש את עמו, אך למרות זאת אישתו ובניו לא חזרו לארץ אלא נשארו לגור בשי מואב, והבנים אף התחתנו עם 2 נשים נוכריות - ערפה ורות. בעקבות חטא זה - שכן ה' אסר על נישואי יהודים וגויים - כעבור 10 שנים מתו גם מחלון וכליון כעונש על חטאם, מבלי שנולדו להם ילדים.

נעמי נותרת לבדה עם 2 כלותיה - רות וערפה. היא שומעת שהרעב בארץ פסק, ומחליטה לחזור לשם. כלותיה מצטרפות אליה בדרכה, אולם היא מנסה לשכנע אותן לחזור למשפחותיהן, בנמקה זאת בכך שאין לה עוד בנים והיא גם מבוגרת מכדי להינשא שוב ולהביא ילדים לעולם, וגם אם זה יקרה - רות וערפה לא תוכלנה לחכות שהבנים יגדלו כדי להתחתן איתם; לעומת זאת, אם הן יחזרו לבתי משפחותיהן, ה' יברך אותן על כך שלא נטשו את נעמי והן תוכלנה להינשא שוב ולהביא ילדים לעולם. היא נושקת להן על הלחי לפרידה. תחילה גם רות וגם ערפה פורצות בבכי ומסרבות לעזוב את נעמי, אך לבסוף ערפה נושקת לנעמי על לחייה בבכי לפרידה ועוזבת, ואילו רות ממשיכה להתעקש להישאר עם נעמי. נעמי מנסה לשכנע את רות לעשות כערפה, אך רות מבקשת מנעמי שלא תמנע ממנה לבוא איתה כי הדבר פוגע בה, ואומרת את המשפט המפורסם: "[...] אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אליןעמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר; כֹה ייעשה ה' לי, וכֹה יוסיף כי המוות יפריד ביני ובינך" - פסוקים ט"ז-י"ז ("אני אלך לאן שאת תלכי, אשן איפה שתישני, העם שלך הוא גם העם שלי, ואלוהיך הוא גם האל שלי. כשתמותי, אמות גם אני, ואקבר לידך; רק המוות יפריד בינינו"). לאחר דבריה של רות, נעמי רואה כמה היא נחושה ללכת איתה, ומפסיקה לנסות לשכנע אותה לעזוב. הן ממשיכות ללכת ביחד עד לבית לחם בשקט, בלי להוסיף מילה.

כאשר הן מגיעות לבית לחם, אנשי העיר מתקשים לזהות את נעמי - היא הזדקנה מאז עזבה את העיר, וגם חזרה ללא כל משפחתה. לאחר שנשות העיר מזהות אותה, הן מגיבות בשמחה לאיד כשהן שואלות אותה "הזאת נעמי?!"(סוף פסוק י"ט). נעמי עונה להן ומבקשת להן לא לקרוא לה בשמה, אלא לקרוא לה "מרא" (מרה) כי חייה הפכו להיות מרים מאוד: היא עזבה את הארץ עם בעל ושני ילדים, וחזרה בלי כלום, כי ה' העניש אותם על החטא וגרם לחייה להיות מרים. לבסוף, נעמי מגיעה לביתה בארץ יחד עם רות, כלתה. בסוף הפרק מצויין שנעמי ורות הגיעו לארץ ביום שבו התחיל קציר העומר.

-

הסברים:

הפרק מתחיל במילים "ויהי בימי שפֹט השֹפטים"(פסוק א') - כלומר, הסיפור התרחש בימים שבהם שופטים, שאמורים להיות אלה ששופטים ושומרים על הצדק והסדר, נשפטו בעצמם - כלומר, הימים היו ימים של שחיתות וחטא.

בהמשך הפסוק, נאמר שהיה רעב כבד בארץ, "וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב" - שמות המקומות "בית לחם" ו"שדי מואב" לא נבחרו באופן אקראי בפסוק זה. בשימוש בבית לחם כשם של מקום, המחבר רוצה להדגיש את החטא של אותו האיש (ששמו טרם נודע לנו בפסוק זה): האיש עוזב מקום המשמש כמחסה ("בֵּית") וכמקור לביטחון כלכלי ("לחם") לטובת מקום שבו מתגוררים אנשים חוטאים (מואב נזכרים במקרא כאוייבי ישראל). בפסוק גם נאמר "הוא ואִשתו ושני בניו" - דברים אלו באים להדגיש לנו שהאיש הוא זה שהיה אקטיבי ופעיל בבחירתו לעבור למואב, ואישתו ובניו רק הצטרפו אליו (לא היה להם קול בנושא) - הדבר חשוב לצורך הבנת המשך הסיפור.

בפסוק ב', נאמר לנו ששם האיש העוזב את הארץ הוא אלימלך. שם זה לא נבחר באקראי, הוא בא להציג לנו את מעמדו של האיש בארץ: הוא היה גדול הדור ("אלי"), מנהיג ("מלך"), ועזיבתו את הארץ ואת הדור מהווה נטישה לאומית, דבר שמעצים את חטאו - לא רק שהוא עזב את ארץ ישראל לטובת ארץ חוטאת, הוא גם נטש את עמו בימים הקשים של הרעב. בפסוק מוצג שם שמה של אישתו של אלימלך - נעמי - שגם הוא לא נבחר באקראי, ומטרתו לסמל את נעמי כאישה טובה ונעימה; ושמותיהם של שני בניו - "מחלון" (מחלה) ו"כליון" (מלשון כלה, נגמר) - שנועדו לרמוז על גורלם העתידי. (יש הטוענים שמדובר בכינויים בלבד, וששמותיהם האמיתיים של שני הבנים מוזכרים בספר "דברי הימים" פרק ד' פסוק כ"ב: "ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישובי לחם והדברים העתיקים").

המילים "ויהיו שם" בסוף הפסוק, נועדו להראות חטא נוסף של אלימלך: בפסוק הקודם, נאמר שהוא הלך למואב - הוא לא התכוון להשתקע שם, אלא להיות שם באופן זמני. אולם, הזמן עבר והוא לא חזר לארץ, אלא נשאר להתגורר במואב - חטא נוסף, שהוביל אותו לסופו המר.

בפסוק ד'מציגים לנו את נשותיהם הנוכריות של מחלון וכליון - ערפה ורות. שמה של ערפה נועד לרמז לנו על תפקידה בהמשך הסיפור (הפניית עורף); משמעות שמה של רות יובן בהמשך.

בפסוקים ח'-י"ד, נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור למשפחותיהן. יש האומרים שהפצרותיה נועדו לבחון את נאמנותן של ערפה ורות לדת היהודית.

בפסוק י"ד ערפה לבסוף משתכנעת והולכת, אך על רות נאמר שהיא "דבקה בה" (בנעמי). הביטוי "דבקה בה" מוזכר לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ד, בסיפור בריאת האדם: "על-כן יעזֹב איש את-אביו ואת-אִמו, ודבק באִשתו והיו לבשר אחד" - כלומר, כל זכר בהגיעו לבגרות צריך לעזוב את הוריו, לדבוק (להתחבר בהקשר הרגשי, הנפשי, הפיזי) באישתו ולהפוך להיות איתה לגוף אחד. בהקשרה של רות ונעמי, הביטוי "דבקה בה" (בנעמי) משמעו שרות הייתה מאוד מחוברת מאוד רגשית ונפשית לחמותה, והיתה לה עם נעמי קשר מאוד מיוחד. הביטוי של המילה "לדבוק" בהקשר של רות בא לידי ביטוי בהמשך הסיפור גם בדבקותה בדת היהודית - כאשר היא אומרת בפסוק ט"ז "עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי".

(יש הטוענים שרות הייתה מאוהבת בנעמי, ומבססים זאת על השימוש בשורש ד.ב.ק ועל שבועתה של רות לנעמי שרק המוות יפריד ביניהן).

בפסוק י"ט נעמי ורות מגיעות לבית לחם, ונעמי מתקבלת שם בשמחה לאיד. היא מקבלת את טענותיהן של נשות העיר, ומבקשת שלא תקראנה לה בשמה (נעמי, מלשון "נעים", "נעימה"), אלא שיקראו לה "מרא" - מלשון "מר". השימוש באות א' בסוף המילה "מרא" במקום באות ה' נעשה כדי להדגיש את המרירות בחייה של נעמי.

בחלק הראשון של פסוק כ"ב (שסוגר את הפרק), נאמר נאמר שנעמי חזרה לביתה כשאיתה כלתה רות, ובסוף הפסוק מצויין "השבה משדה מואב" - שחזרה משדה מואב. נשאלת השאלה למי הכוונה ב"שבה" - נעמי או רות? לכאורה נראה שבשני המקרים המשפט מיותר: אם הכוונה לנעמי - הרי שכבר צויין בפסוקים הקודמים שהיא חזרה לארץ ונראה מיותר לחזור על כך שנית, ואם הכוונה היא לרות - יש כאן טעות, כי רות היא מואביה והיא מעולם לא חיה בארץ, ולכן היא לא יכולה "לחזור". הפרשנות שניתנה לבעיה זו היא, שהכוונה לנעמי, אך לא לשיבתה הפיזית לארץ, אלא לחזרתה המנטלית - חזרתה לדבוק בתורת ה' מחדש, בלב שלם ובכל נשמתה. היא שבה ממואב (ארץ הגויים) חזרה לעם שלה ולאמונתה בה'.

פרק ב': בועז ורות - סיפור אהבה

הפרק מתחיל בהצגת קרוב משפחה רחוק של בעלה של נעמי.

מסופר לנו שלבעלה של נעמי יש קרוב משפחה רחוק בשם בֹעז, שהוא גיבור חיל. לאחר הצגתו, התמונה מופנית אל רות, שנמצאת בביתה של נעמי. רות מציעה לנעמי ללכת ללקט שיבולים בשדות, ולראות אם יהיה בחור שתמצא חן בעיניו. נעמי מסכימה ומעודדת אותה לעשות זאת באומרה "לכי בתי" (פסוק ב'). רות יוצאת ללקט שיבולים, לגמרי במקרה (או שלא - בתנ"ך רוב הדברים הם ביד ה'..) מגיעה לשדה של בועז ומלקטת את השיבולים שם (בועז לא נמצא שם באותו הרגע).

לאחר כמה זמן, בועז חוזר לשדות שלו, תוך שהוא מברך את אנשיו והם מברכים אותו חזרה. בועז מבחין ברות, שבניגוד לשאר הנשים מלקטת את השיבולים בשקט, לא משוחחת עם אף אחד ולא מפלרטטת עם הבחורים. הוא מתרשם מאוד מנימוסיה, שהם חלקם של אנשים מכובדים, ושואל את הנער שאחראי על הקוצרים מהו הייחוס שלה (מאיזו משפחה מכובדת היא מגיעה). הנער עונה לו שזאת בחורה מואבית שחזרה עם נעמי משדי מואב, שהיא הגיעה ללקט בשדה של בועז באומרה שתלקט רק את השיבולים שנפלו ארצה ונשכחו (המיועדים לעניים) וליקטה כל היום, ושרק עכשיו ישבה לנוח קצת בבית שליד השדה. רות מוצאת חן בעיניי בועז, והוא ניגש אליה ומבקש ממנה לא ללכת ללקט בשדה אחר, להתחבר עם נערותיו וללכת בעקבותיהן וללקט שיבולים. הוא מבטיח לה שנעריו לא ייגעו בה ולא יגרשו אותה מהשדה, ואומר לה שאם תהיה צמאה - היא מוזמנת לשתות מהמים שהנערים שאבו מהבאר.

רות משתחווה בפני בועז, ותוהה בפניו מדוע היא זוכה ליחס כל-כך טוב ממנו, שהרי היא נוכריה? בועז עונה לה שהוא שמע כמה נאמנה היא הייתה לחמותה נעמי ונשארה איתה גם לאחר מות בעלה (של רות), ואיך היא השאירה מאחוריה את משפחתה ואת מולדתה והלכה להתגורר בארץ שזרה לה עִם עֶם שהיא לא מכירה, ובלבד שנעמי לא תישאר לבד. הוא מבטיח לרות שה' יגמול לה על כך בעולם הזה ובעולם הבא, ויפרוש עליה חסות. רות מצטנעת אומרת לבועז שאין לה זכות שיהיה לה חלק בעולם הבא, כמו לשאר שפחותיו של בועז, והוא מזמין אותה לגשת ולאכול מהלחם והתבשיל המוכנים. רות מתיישבת ליד שאר הקוצרים, בועז מושיט לה לחם והיא אוכלת עד שהיא שביעה.

לאחר הארוחה, רות קמה ופונה להמשיך ללקט מהשיבולים, ובועז מצווה על נעריו לא לגעת בה גם אם תלקט בין העומרים, ולא להשפיל אותה באמצעות בדיקה האם גונבת מהעומרים או לא. הוא גם מצווה על נעריו "לשכוח" עומרים קטנים בשדה, כדי שתוכל ללקט מהם, וגם אם יראו אותה מלקטת שלא כדין מהעומרים - הוא מצווה שישאירו אותה לבדה ולא יגערו בה. רות ממשיכה ללקט עד רדת החשיכה, וליקטה 21 קילו גרעיני שעורים.

לאחר רדת הערב, רות חוזרת לעיר, ובדרכה פוגשת את נעמי שגם היא ליקטה שיבולים, ומראה לנעמי את כל השיבולים שליקטה. נעמי מופתעת לראות בידיה שלל כה רב, ושואלת את רות היכן ליקטה ומברכת את בעלי השדה על כך שעשה עם רות היכרות, ורות מספרת לה על כל מה שקרה ואומרת לה ששם האיש שהשדה שייך לו הוא בועז. נעמי מבינה שמדובר בקרוב משפחתו של אלימלך ומברכת אותו על כך שלא שכח אותה ואת רות ונותן להן להתפרנס בכבוד, ועל כך שלא שכח את המתים ויוכל לייבם (ראו פירוש בחלק ה"הסבר" של פרק זה) את רות ולתת לה חיים טובים יותר. היא מספרת לרות שבועז הוא קרוב משפחתה של בעלה, ושהוא יכול להתחתן איתה (עם רות) ובכך לעשות חסד עם נשמת בעלה של רות. רות מספרת לנעמי שבועז אמר לה גם להיצמד לנערותיו וללקט איתן את השיבולים גם אם כל הקציר שלו ייגמר, ונעמי אומרת לה שזה רעיון טוב שהיא תיצמד לנערותיהן של בועז - כך היא תימנע ממפגש עם קוצרים משדה אחר. רות שומעת בקול חמותה, נצמדת לנערותיו של בועז עד סוף קציר השעורים והחיטים (שהקציר שלהם מתחיל בסוף קציר השעורים), ונשארת להתגורר עם נעמי.

הסבר:

בפסוק א', נעשית לנו הכרות עם בועז. שמו לא נבחר במקרה - "בו עֹז" הוא שמו של אחד מעמודי בית המקדש, והוא מסמל כוח ותמיכה. המטרה כאן היא להדגיש לנו איזה אדם טוב היה בועז, ולכן גם מודגש לנו שהוא "איש חיל" ו"ממשפחת אלימלך" (משפחתו של גדול הדור).

בפסוק י', רות תוהה מדוע בועז נותן לה יחס טוב, שהרי היא נוכריה (אסור לה לבוא בעם ישראל)? הדבר יוצר בעיה, מכיוון שלפי ההלכה היהודית - איסור זה חל על גברים נוכריים בלבד ולא רק על נשים. מדוע אם כן רות שואלת שאלה זו? האם בעלה - שהיה יהודי - לא ידע על כך שהאיסור אינו חל על נשים? פרשני התנ"ך מסבירים את שאלתה בכך, שכאשר משפחת אלימלך עזבה את הארץ, העובדה שהאיסור על הנוכריים לבוא בעם ישראל אינו חל על נשים טרם הייתה ברורה, ומכיוון שלא היו בארץ המון זמן - לא יידעו על השינוי, וכך גם רות.

בפסוק ט"ז, בועז מבקש מנעריו "לשכוח" עומרים קטנים בשדה כדי שרות תוכל ללקט מהם. נשאלת השאלה, אם הוא כה נדיב, מדוע הוא מבקש להשאיר עומרים קטנים ולא גדולים? התשובה היא שעומרים קטנים שנשכחו בשדה (כמו גם שיבולים שנפלו מהעומר), הם לקט שנועד לעניים, והם קטנים כדי לא להשפיל את העניים ולגרום להם להרגיש שהלקט הושאר שם בכוונה בשבילם. בועז ידע שרות, בדומה לעניים אחרים, לא תיגע בעומרים גדולים שנותרו בשדה מסיבה זו בדיוק.

פסוק כ' - "[...] לא עזב חסדו [...] את המתים" - עשה חסד גם עם המתים - הכוונה כאן היא לבעלה של רות שמת. במסורת היהודית, אם הבעל מת מבלי שהשאיר אחריו צאצאים, אחיו של הנפטר היה צריך לייבם את האלמנה - להתחתן איתה ולהקים איתה משפחה. אולם, בהיעדר אחים, תפקיד זה עבר לקרובי משפחתו של הבעל המת, ע"פ רמת קירבתם.

פרק ג': המקרה המוזר בשעת הלילה

לאחר הסיום של הפרק הקודם, הסצינה עוברת לביתה של נעמי, ונפתחת בשיחה בין נעמי לרות.

נעמי פונה לרות ואומרת לה שהיא רוצה שלרות יהיה מנוח (כלומר, שתתחתן) ושיהיה לה טוב. היא מספרת לה שבשעת לילה מאוחרת זו, בועז זורה את השעורים בגורן, ופוקדת על רות להתרחץ, ללבוש שמלה יפה, וללכת לבועז, אך לא להיראות בפניו עד שיסיים לאכול ולשתות. היא מנחה את רות למצוא את המקום שבו בועז יישן לאחר הסעודה, וכאשר תמצא - להרים את החלוק שלו מעל רגליו ולשכב למרגלותיו, והוא יגיד לה מה לעשות כדי שיוכלו להתחתן. רות אומרת לנעמי שתעשה את כל אשר ציוותה עליה.

רות מתרחצת ומתלבשת יפה, יורדת אל הגורן, ועושה כל מה שחמותה ציוותה עליה: היא ממתינה שבועז יסיים לאכול ולשתות, ורק כשהוא שוכב לנוח, היא באה אליו בשקט, חושפת את רגליו ונשכבת למרגלותיהן. בועז נבהל, פותח את עיניו ורואה אישה שוכבת ליד רגליו. הוא שואל אותה מי היא, ורות מזדהה בפניו ומבקשת ממנו לשאת אותה לאישה כי הוא הגואל (קרוב משפחה שיכול לייבם אותה). בועז מברך אותה, ואומר שהחסד שהיא עושה עם נשמת בעלה המת בבקשתה מבועז לייבם אותה, גדול יותר מהחסד שעשתה עם נעמי כאשר עזבה את משפחתה והתגיירה ובלבד שנעמי לא תישאר לבד. הוא אומר לרות שלא תפחד, שהוא ייעשה כל מה שתגיד לו מכיוון שכל העיר יודעת איזו אשת חיל היא. בשלב הזה, בועז מספר לרות שקיים קרוב משפחה לאלימלך שקרבתו גדולה יותר - אחיו של אלימלך, ולכן הוא לא יכול להתחתן איתה. הוא אומר לרות שתשכב הלילה לנוח בביתו, ואם למחרת אחיו של אלימלך יסכים לייבם אותה - מה טוב, ואם לא - בועז ייבם אותה. רות נשכבת לרגליו ויושנת עד עלות השחר. לפני שהאור עולה, בועז מבקש ממנה לשוב לביתה כדי שנעריו לא יראו שישנה כאן (מפני שהדבר יאיר אותה באור שלילי ולא צנוע). לפני עזיבתה, בועז מצווה עליה להוריד את המטפחת שהיא מתכסה בה ולפרוש אותה, שם בתוך המטפחת 42 קילו גרעיני שעורים והעמיס את המטפחת על רות (לפי פירוש הפסוק - ה' נתן לרות כוח לסחוב את המטפחת עד ביתה). לאחר מכן בועז הולך לעיר.

רות מגיעה לביתה של נעמי לפני שהאור עלה, ובגלל החושך נעמי לא מזהה אותה ושואלת אותה "מי את בתי"? רות מזדהה בפניה ומספרת לנעמי את כל דבריו ומעשיו של בועז. היא אומרת לנעמי שהוא נתן לה את השעורים כדי שלא תחזור בידיים ריקות אליה. בשלב הזה, נעמי מבקשת מרות לשבת ולחכות שבועז יפעל - היא מבטיחה לה שברגע שלקח את העניינים לידיו, הוא לא ינוח עד שהבעייה תיפתר.

הסבר:

מדוע נעמי מבקשת מרות לעשות מעשה כל-כך לא צנוע הנוגד את הנורמות החברתיות ולפתות את בועז? פרשני התנ"ך הסבירו זאת בכך, שמרגע תחילת הקציר עברו מספר חודשים, ומעבר לדבריו של בועז - שבהם ציווה על נעריו לא לגעת ברות ונתן לה ללקט בשדותיו באופן חופשי - הוא לא עשה דבר כדי לקדם את הייבום שלה.

אך מדוע היה צורך בפיתוי? מדוע נעמי או רות לא יכלו פשוט לדבר עם בועז על העניין? הפרשנים הסבירו זאת בכך, שלמרות שהאיסור על הגויים לבוא ביהודים חל רק על הגברים ולא על הנשים, הדבר עוד לא היה כל-כך ברור בעם, ולכן נעמי רצתה לקשור את רות לבועז ולחייב אותו לייבם אותה, כפי שעשתה בזמנו תמר עם יהודה בסיפור בספר בראשית, פרק ל"ח (אחרי פרק ל"ז שמספר על מכירתו של יוסף בן יעקב ע"י אחיו והצגתו כמת בפני אביהם, ולפני פרק ל"ט המספר על קורות יוסף לאחר מכירתו ע"י אחיו).

(למי שלא יודע או לא זוכר, תמר הייתה אישתו של ער, בנו הבכור של יהודה - אחד מאחיו של יוסף שנמכר. לאחר מותו של ער ללא הבאת ילדים לעולם, תמר התחתנה עם אחיו אונן - כנהוג לפי מסורת הייבום על מנת להקים את זרעו של ער המנוח, אולם אונן סירב להפרות אותה ושפך את זרעו ארצה - וזאת מפני שבמנהג הייבום, הילד הנולד מזיווג עם אח הנפטר נושא את שמו של המנוח, ולא את שם אחיו. ה' כעס על אונן על מעשיו, והעניש אותו במוות. בגלל שגם הפעם טרם הביאה ילדים לעולם מבעלה, הייתה אמורה תמר, ע"פ מנהג הייבום, להינשא לבן השלישי של יהודה, שלה, אבל יהודה חשש שגם שלה ימות ולכן סירב לייבום בטענה ששלה צעיר מדי. תמר חשדה במניעיו של יהודה, ולכן יום אחד התעטפה בצעיפים ויצאה להמתין לו בדרך שבה נוהג ללכת, כשהיא ישובה על אבן. יהודה לא זיהה אותה כשעבר במקום וחשב אותה לזונה בגלל התעטפותה בצעיפים, והתפתה לשכב איתה. לאחר המעשה, יהודה רצה לשלם לה בעדר שלו, אך מכיוון שהעדר לא היה בביתו, תמר ביקשה את הפתיל, המטה והחותם שלו - חפצים אישיים שבאמצעותם ניתן היה להעיד על בעליהם, כדי שתהיה בטוחה שיקיים את הבטחתו. כתוצאה יחסים אלה תמר נכנסה להריון, וכאשר יהודה גילה זאת, היא סיפרה לו ששכבה עם גבר  - כשלמעשה לפי הנורמות החברתיות הייתה אמורה לשבת בבית אביה ולא להתראות עם גברים. יהודה ציווה להוציא אותה להורג בשריפה על זנותה, אך טרם ביצוע גזר הדין, תמר הציגה את חפציו האישיים של יהודה שנתן לה, אמרה שאבי הילד הוא בעלי החפצים האלה, ושאלה את יהודה האם הוא מזהה אותם. יהודה התוודה בפני כולם, גזר הדין של תמר בוטל, ויהודה התחתן איתה. לפי הפרשנים, זה גם מה שניסתה נעמי לעשות כדי להבטיח שבועז ייבם את רות, ושדבריו לא יהיו רק בגדר מילים).

יש הסוברים שנעמי השתמשה ברות כיוון שלא יכלה להרות בעצמה, והפכה אותה לאם פונדקאית. כביסוס לדבריהם, תומכי גירסת האם הפונדקאית מסתמכים על דבריה של נעמי בפסוק א' - "[...] הלא אבקש לך מנוח" - שמהם משתמע, לדבריהם, שנעמי מנסה לשכנע את רות שהיא רוצה בטובתה, כשלמעשה הדבר אינו כך. , תומכי גירסת האם הפונדקאית מסתמכים גם על השיבוש הלשוני של נעמי בפסוק ג'-ד' - נעמי אומרת לרות "[..] וירדתי אל הגורן [..] ושכבתי [..]" במקום להגיד "וירדת" ו"ושכבת". ע"פ תומכי גירסת האם הפונדקאית, שיבוש זה מסגיר את רצונה של נעמי להוליד בן באמצעות רות, ולכן היא מתבלבלת ומדברת בגוף ראשון ולא שני. (יש לציין שפרשני התורה הסבירו שיבוש זה כהזדהותה של נעמי עם רות).

פרק ד': הסוף הטוב?

פרק ד' פותח בהגעתו של בועז לעיר, ומספר על מעשיו לצורך גאולתה של רות.

בועז מגיע לשער העיר, שהוא מקום התקהלותו של הציבור ויושב שם. לאחר זמן קצר, מגיע לשער העיר אחיו של אלימלך (שבסיפור מוגדר כפלוני-אלמוני ללא ציון שמו). בועז מזהה אותו, פונה אליו ומבקש ממנו לשבת לידו, והאלמוני מתיישב. בועז קורא ל-10 מזקני העיר שיהיו עדים. הוא פונה לפלוני אלמוני ומבקש ממנו לגאול את רות ונעמי בכך שיקנה את השדות שהותיר במותו אלימלך. הפלוני אלמוני מסכים. בועז אומר לו שעליו גם לגאול את רות ולייבם אותה מכיוון שהוא קרוב המשפחה בעל דרגת קירבה גדולה יותר לאלימלך מאשר בועז. הפלוני אלמוני מסרב לגאול את רות, ומבקש מבועז להיות זה שייבם אותה. כדי שבועז יוכל לעשות זאת, הפלוני אלמוני מבצע טקס חליצה (ראו הסבר בחלק ה"הסבר" בהמשך), שבמהלכו הוא מוותר על ייבומה של רות. מכיוון שייבומה וגאולתה של רות כלולים בגאולת השדות, בועז הוא גם זה שקונה את השדות עצמם, ומצהיר בפני הזקנים שהם עדים להכל. הזקנים מברכים אותו ומאחלים לו שיצליח בהקמת המשפחה כמו שהצליחו לאה רחל שהקימו את בית ישראל, שיתגדל שמו בבית לחם, ושה' ייתן לו זרע כמו לתמר ויהודה (כפי שסיפרתי בהסבר בפרק הקודם).

בועז נושא את רות לאישה, ונולד להם בן. נשות העיר מברכות את נעמי על כך שה' לא הפקיר אותה, ונתן לה מפרנס וכלה (רות) שאוהבת אותה והולידה בן למשפחה ושטובה יותר מ-7 בנים. נעמי לוקחת את הילד לחיקה, והופכת להיות האומנת שלו. נשות העיר נותנות לילד שם וקוראות לו נעמי, ומכריזות שנולד לנעמי בן. לבסוף יש פירוט של כל שושלתה של רות, אשר ממנה נולד דוד. רות עצמה לא מוזכרת בפסוקים האחרונים.

ויקצ'