החיים מעבר למה שאחרים רואים

לפני כמה ימים הייתה לנו מריבה, מהמריבות האלה שמתחילות ממשהו קטן שנורא מרגיז אותנו והופכות למשהו גדול.

"תשימי לב שאנחנו תמיד רבים על שטויות. לא הייתה לנו מריבה אחת על משהו רציני.", הוא אמר לי בעאחת מהמריבות האלה (וגם באחרות מהסוג הזה).

"בשבילי זה לא שטויות, זה חשוב לי!", עניתי לו אז (ועוד עשרות פעמים).

ועכשיו, כשאני חושבת על זה, אני מבינה שהוא צדק. וצודק.

ושאלתי את עצמי, למה בעצם? למה בעצם אנחנו רבים על הדברים הקטנים האלה, שהם כל-כך לא חשובים?

ותוך כדי השאלה, אני מוצאת את התשובה.

אנחנו רבים על הדברים הקטנים, כי בדברים הגדולים - כרגע - אנחנו מסכימים. אנחנו מסתכלים לאותו כיוון וחושבים אותו הדבר, או מכילים גם את הדעה של האחר כי היא לא סותרת את הדעה שלנו עצמנו.

הוא אוהב סרטי פעולה, ואני לא סובלת מזה. אפילו נהנת במרבית המקרים.

אני אוהבת קומדיות, בעיקר רומנטיות, והוא צופה בהן יחד איתי ונהנה במרבית המקרים (כשהוא לא נרדם כי הוא עייף או כי בחרתי סרט שמשעמם גם אותי).

על הדברים הגדולים אנחנו מסתכלים מאותו צד ובאותו הכיוון. טוב לנו. אנחנו שלמים עם בחירה שלנו אחד בשניה ואחת בשני. והרי עם לא היינו מסתכלים ביחד לאותו כיוון בדברים הגדולים - אז כנראה שלא היינו ביחד.

וזאת, בעצם התשובה הפשוטה.

אם ככה, אם טוב לנו ואנחנו שלמים עם הבחירה אחד בשניה ואחת בשני, אז למה אנחנו כן רבים על הדברים הקטנים?

כנראה כי כל אחד מאיתנו חייב לבטא איפשהו את הייחודיות שלו לעומת האחר. כי אם אנחנו חושבים אותו הדבר על הדברים הגדולים - איפה בעצם מסתיים ה"אנחנו" ומתחיל ה"אני"? כנראה שבדברים הקטנים.

אני בלאגניסטית, הוא מסודר. הוא דוגל באוכל בריא ומאוזן (פחמימות, ברזל וכו'), אני אוכלת מה שטעים לי (ולא בהכרח בריא). אני עושה ספורט בשביל הכיף והבריאות; הוא בחר בספורט (תחום הריצות למרחקים ארוכים) כמקצוע ומשקיע בו את כולו, עם שאיפה להגיע להישגים גבוהים. הוא מעדיף לעשות ספורט בשקט, לנקות את הראש בזמן הריצה ולחשוב על דברים; אני מעדיפה חברה - בדמות מוזיקה או מישהו נוסף שעושה איתי את הספורט.

ובסופו של דבר, כל הניגודים האלה הם רק לטובתנו:

אם הוא לא היה מסודר, מי היה דואג שאני לא אבלגן יותר מדי את הדירה?

אם אני לא הייתי בלאגניסטית, איך הייתי מעריכה את הסדר שהוא דואג לו?

אם הוא לא היה אוהב אוכל בריא, מי היה דואג לאזן את הארוחות שלי? (תזונאית זה טוב ויפה, אבל עם כל הכבוד - היא לא מלווה אותי בבית.)

אם לא הייתי אוהבת גם אוכל שהוא פחות בריא, למי הוא היה מבשל משהו חלופי אבל בריא הרבה יותר?

אז כן, הדברים הקטנים האלה הם שמרגיזים אותנו לפעמים, כי הגדולים הם בסדר גמור. מקובלים ע"י שני הצדדים.

מה שחשוב הוא לפני שפותחים מריבה בנושא, הוא לעצור לרגע ולשאול את עצמנו 3 דברים:

1. האם הדבר הזה באמת כל-כך חשוב לי?

2. האם באמת אני היא זו שסובלת ומתפשרת ולא להפך?

3. האם הרצון שלו באמת כל-כך יפריע לי או שאולי בעצם זה לא יהיה כל-כך נורא ואפילו טוב יותר בשבילי?

(כן, בא לי לעשות בלאגן בדברים שלי בלי לקבל ביקורת על זה כי ככה נוח לי. אבל האם בעצם אני לא מצפה ממנו לוותר על מה שחשוב לו כדי ש-לי יהיה טוב? ובת'כלס, האם באמת כל-כך רע לי כשיש סדר בדברים שלי?)

[תזכורת לעצמי פעם הבאה כשנלחצת נקודה שגורמת לפיוז כלשהו שלי לקפוץ.]

אז לסיכום - האחד והיחיד שלי, אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך מאוד ואתה אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים.

ושבדברים הגדולים אני מביטה איתך לאותו הכיוון - בגלל זה אנחנו לא רבים עליהם.

וזה, בעצם, מה שהכי חשוב. כל השאר זה שטויות.

(וכן, אתה יכול להזכיר לי את הפוסט הזה בפעם הבאה שאני אריב איתך על הדברים הקטנים האלה.)

לילה טוב לכולם,

ויקצ'ו

[נ,ב. - מישהו חייב לעשות מחקר פסיכולוגי בנושא "למה אנשים מתלוננים".

בניסיון למצוא תשובה לשאלה הנ"ל באינטרנט - גיליתי שהיא עדיין לא קיימת.

וזה נושא מאוד חשוב, בהתחשב בזה ש99% מהאוכלוסיה בישראל לפחות לוקים במחלה הזאת. (כן, גם אני)]