החיים מעבר למה שאחרים רואים

אני מאמינה שלסלוח ולבקש סליחה צריך לא רק ביום כיפור, אלא בכל רגע בחיים שאנו מרגישים צורך בכך, ומכאן בא הפוסט הזה.

חושבים תמיד שלבקש סליחה זה אחד הדברים הקשים שיש, כי אתה בעצם מודה בזה שטעית, וזה משהו שהוא לא קל. אבל כמו שאמרה מישהי יקרה לי פעם - לבקש סליחה זו לא חולשה, זה כוח. "סליחה" לא חייבת להיות על משהו שעשיתי; זאת יכולה להיות סליחה מתוך געגוע, או מתוך רצון שלא לשרוף גשרים. מתוך כל זה, אני חושבת שהדבר שהכי קשה זה לסלוח. נכון, להגיד "אני סולח" נראה הרבה יותר קל מלבקש סליחה, כי הטעות היא כביכול לא שלנו. אבל לסלוח מתוך רגש אמיתי וכן זה הרבה יותר קשה, יכול לקחת לפעמים שנים, ולפעמים לא נסלח כלל ותמיד נהיה עם תחושת הכאב או ה"זהירות" מפני אותו אדם שנפגענו ממנו פעם.

היום אני רוצה לסלוח. אבל לסלוח באמת. אני רוצה לשחרר את עצמי מכל המטען הכבד הזה שאני סוחבת על עצמי.

בזאת אני משחררת את עצמי ממטען הכאב והזהירות המעיקים עליי, וסולחת, גם למי שלא ביקש סליחה.

אני סולחת על לאבי על שגדלתי בלעדיו.

אני סולחת למי שאי פעם פגע בי באופן כזה שהיה לי מאוד קשה להתאושש מהפגיעה הזאת (וחלק מהפצעים לא הגלידו במשך שנים).

אני סולחת לעצמי, על הטעויות שעשיתי בעבר, על החולשות שלי ועל חוסר הביטחון שתוקף אותי לפעמים - מטעויות לומדים ולא להיות בטוח לעתים, זה אנושי.

עם יד על הלב, אני משחררת את עצמי מכל מטען, חורג ולא חורג, של כאב וזהירות. אני רוצה לפנות את המקום שהם תפסו עד עכשיו לשלווה, אמון ושמחה.

ומיחלת לעצמי שהדמעות שאזיל בעתיד, יהיו דמעות של צחוק ואושר.

ויקצ'ו