החיים מעבר למה שאחרים רואים

*הערה: הפוסט נכתב מתוך רגש בעקבות יום הזיכרון ולא מתוך חוויה אישית.

אם יש משהו שקרוב אלינו בכל דור ודור, ולצערנו כמעט לכולנו קרוב מסיפור אישי, ממישהו שאיבדנו, זה יום הזיכרון.

הכאב הזה של האובדן, לא עוזב לעולם. מלווה אותנו תמיד. כואב היום כמו שכאב ברגע שהתבשרנו.

כמה שהיינו רוצים שהוא יהיה כאן. שהיא תהיה כאן.

מאז תחילת האינתיפאדה, לא מדובר ביום שהוא רק לזיכרם של אלה שמתו בעודם מגנים עלינו או בתאונות צבאיות שאיננו משלימים איתן עד היום.

מדובר גם ביום לזכרונם של אנשים צעירים יותר, או אנשים שכבר נתנו את חובתם למדינה, שידם של המרצחים לא רעדה כאשרהפעילה את חומר הנפץ או נעצה בליבם סכין.

אני חושבת שלמרות שאין לי היכרות אישית עם הנושא, זה אחד הימים שמעוררים אצלי הכי הרבה מחשבה.

כי זה יכול לקרות ולגעת בכולנו, בכל זמן שהוא. וגם אם לא מדובר בסיפור אישי - זה הסיפור של כולנו.

כי הם הגנו על כולנו.

הם שמרו שנוכל לישון בשקט.

הם שמרו שנוכל ללכת ברחוב בלי פחד.

ומעל לכל, הם הקריבו את חייהם לצורך כך. לא כי חוייבו לזה, אלא כי רצו. מתוך אמונה ורצון למדינה שתשמור עלינו ושבה נרגיש בטוחים.

הם לא מגש הכסף. הם מגש הזהב שעליו הוגשה לנו מדינת ישראל. ומוגשת כל יום מחדש.

הם הדם, היזע והדמעות שעליהם נבנית המדינה הזאת מחדש. ועלינו לזכור זאת ולהוקיר זאת, לא יום אחד בשנה אלא כל יום, כל החיים.

ולפני שקופצים לאחל "יום עצמאות שמח" ומתחילים בהתארגנות לחגיגה, להקדיש לפחות יום אחד שכל מחשבותינו יהיו איתם ועליהם.

כי אנחנו כאן בזכותם. ובלעדיהם לא הייתה למדינתנו עצמאות.

אני מרכינה ראש לזכר כל אלה שעל דמם נבנתה מדינה זו ומחבקת את המשפחות האבלות.

יהי זכרם ברוך.

"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, חיילי צבא ההגנה לישראל, וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, ואנשי קהילות המודיעין, הביטחון, המישטרה ושירות בתי הסוהר, אשר חרפו את נפשם במלחמה על תקומת ישראל, וכל מי שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי מרצחים מארגוני הטרור.

יזכור ישראל, ויתברך בזרעו, ויאבל על זיו העלומים, וחמדת הגבורה, וקדושת הרצון, ומסירות הנפש, של הנספים במערכה הכבדה.

יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הניצחון חתומים בלב ישראל לדור דור."

קטע מיוחד ליום הזיכרון משנים קודמות

ויקה.