הרגשות האלה, שלא הרגשתי כל כך הרבה זמן, הציפיה לצלצול, הציפיה לראות אותו כשאני באזור, העובדה שאני חושבת שאולי יש מצב למרות שאני יודעת שלא ולמרות שאני יודעת שאסור, העובדה שכל היום אני חושבת רק עליו, והפרפרים המוטרפים בבטן שנותנים לי מין הרגשת רעב כל הזמן ובו זמנית אין שום חשק לאכול ולהמשיך עם החיים כשאני פה לבד, הרצון להתכרבל איתו ולא סתם בבית במיטה הקרה והריקה מול הטלויזיה,אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו וכל כך שונאת את עצמי על זה שאני חושבת עליו.
אני לא מאמינה באמת שיכולתי להתאהב בו- אני מקווה שזה רגש מוטעה רק בגלל שנהנתי איתו היום, והייתי רוצה לחזור על זה.
אני כל כך מקווה שזו לא התאהבות, כי אולי אם פעם לא ידעתי אז עכשיו אני רואה מה זו אהבה אסורה.
אולי הפער משמעותי ואולי לא. אני לא יודעת מה מפריע לי יותר, הפער, העובדה שהוא רוצה משהו אחר לגמרי ממערכת היחסים הזו ממה שאני רוצה(ואני ידעתי שזה מה שיקרה, ידעתי שזה יגמר ככה), אולי העובדה שאני כל כך מתעבת אותו וכל כך רוצה הופכת את הרגש הזה לאהבה.
אני עדיין מצפה לצלול, הלוואי ויכולתי שלא לפתח ציפיות כי אני אמצא את עצמי עצובה אחרי זה ואני לא רוצה לעשות את זה לעצמי, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה.
בכל מקרה כמה שזאת לא טעות, אני שמחה שאני מרגישה את ההרגשה הזאת שוב-כי זה רגש שכל כך התגעגעתי אליו, רגש של להתאהב במישהו, התרחק ממני בזמן האחרון, ואני שמחה שזכיתי לחוות אותו עכשיו-דווקא בתקופה הקרה הזאת D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
