שם מעבר לקשת

הרבה זמן יחסית לא עידכנתי.. לא ידעתי מה אני מרגישה ומה אני רוצה להגיד.. אני עדיין לא יודעת אבל כבר עומד להתפוצץ לי הלב מכמה דברים.

אני לא רוצה להתיחס ספציפית כי אני לא רוצה שאנשים מסוימים ידעו שאני מדברת עלייהם וישאלו שאלות, אז מי שקורא פה שפשוט יחשוב איזה דברים אולי מדברים עליו וישנה אותם בלי לשאול אותי כי אני לא יגיד שדיברתי עליכם,אני לא חושבת שמישהו חייב לי משהו.. פשוט פה אני יכולה לכתוב מה אני מרגישה באמת.

קודם כל היום משהו שעיצבן אותי.. שבגלל זה החלטתי לכתוב כי לא יכולתי יותר. כמה אפשר לסבול עובדה שמשאירים אותך בחוץ כל הזמן

עזבו להשאיר בחוץ,אבל לעשות דברים שקשורים אליי בעקיפין ולא להודיע לי,לא להגיד

אל תדאגו לי אבל לפחות תודיעו לי שאני יוכל לדאוג לעצמי. בכיתי בגלל זה הרבה היום,כי לא הבנתי.. לא הבנתי למה תמיד זה אותו דבר.

שאני מודיע אני מבררת אני משתדלת ובסוף תמיד נשארת בצד

ולפחות שדיברתי איתה כאילו מה היא חשבה שאני אומרת את זה לא בשבילי גם?בשבילם?

אז עכשיו נדפקתי כי היא לא אמרה לי כלום חשבתי היא מדברת בכללי ושכלום עוד לא סגור,והיום מהשיחת טלפון שהכי ציפיתי לה ביומיים האלה קיבלתי אכזבה.

איך זה תמיד קורה לי,מה עשיתי רע? מה כבר ביקשתי מה כבר רציתי,שאני לא ישאר בלי פתרונות תמיד. זה כזה מעיק.. אני ידעתי שזה יקרה,מתחילת החודש אני דאגתי לזה וידעתי שבסוף זה ייצא ככה,איכשהו.

זה מעצבן אותי ויעצבן לא משנה מה אני אכתוב כאן אני לא יצליחח להסביר את העצבים האלה. ולא כי מישהו חייב,ההפך,כי חשבתי שהם לא חייבות אלא רוצות.

אף אחד לא רוצה אותי.

אני לא יכולה לסבול את עצמי בימים האחרונים.. השמנתי.. גועל נפש

כזאת ילדה מטומטמת,אפילו עם המחויבויות שלך לעצמך את לא מסוגלת להתמודד.

אתמול היה לי צו גיוס,לא יודעת אולי ציפיתי שלא יגייסו אותי,רציתי כבר

גם ככה הפרופיל שלי יהיה נמוך..

כבר יותר משבוע לא הייתי בבצפר בצורה סדירה.. קצת שקט.. אין לי כוח מחר לשמוע תצעקות של הכלבה המטומטמת הזאת

חסרת חיים כל היום מחפשתת על מי ליפול

הולכת במסדרונות עם המבט המתנשא הזה,החמוץ ..חושבת היא מלכת העולם... מסתכלת לאנשים בעיניים כדי לנסות להזכר מה הם עשו רע.. להרוס להם את היום

שונאת אותה,שתישרף.

"עכשיו אני יודעת,הכי קרוב לבד...."

כמה אנשים יש מסביבי....... כמה באמת איתי?

והכי גרוע,שאין אותה. בין כל הלחץ הזה והכעס והעצבים והרצון לעשות הכול כשבעצם אין כלום לעשות,אני אוהבת אותה ואני צריכה אותה. כמו תמיד..

מבול \ רונה קינן.

"אם נשרוד את המבול הפעם

כל חיוך יהיה שונה, נגוע

אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד

תשארי 20 שנה, או עד סוף היום.

למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר

מכל מילה

והכול יקפא, פתאום

אם יהיה לנו רגע, לעצור בפינת רחוב

לחבק ולעזוב,

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות,

לאהוב פחות.

בחיוך פרוע, עוד אבוא לגבות חובות

לשבור חומות ולהעיר אותך

למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב

שמתנגן, בשיר אחר.

והכול יקפא, פתאום

אם יהיה לנו רגע, לעצור בפינת רחוב

לחבק ולעזוב,

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות,

לאהוב פחות."