אני אדם.

שוב באותה המערבולת, שוב נופלת לאותן ההתניות. הלקאה עצמית, התרסה, אני מתבוננת. בראשי מיד נוצר סרטוט, מוחי השמאלי עמל: עשיתי כך ועל כן חשבתי כך, וכשחשבתי כך מיד עשית כך ולכן... ומנסה למצוא את הדוגמה, את החוקיות בה אוכל להיאחז: אם כך הוביל לכך, הרי שצעד קטן ברור ומוגדר יכול לפתור את כל הסיפור. וכך הוקל לי. אני נרגעת. בפעם הבאה זה לא יקרה, יש לי פתרון דוגמתי, ברור ומוגדר, ולא אפול שוב לאותן ההתניות.

והפעם הבאה מגיעה.

שוב הלקאה עצמית, שוב מחשבות סוררות. התגובה לא מאחרת לבוא, ואני בצעד נואש שולפת את המנטרה, הזו שהכנתי מבעוד מועד ואכסנתי למקרה צרה- ומִתבדה.

לא דוגמה ולא נעליים.

אני נושפת בתדהמה. מה השתבש? מה עשיתי לא נכון? איך קרה ששוב, שוב נפלתי אל אותו הבור, לאחר שכבר ידעתי ובדקתי והכנתי מראש את הפיתרון. מדוע? התסכול לא מאחר לבוא.

ולאט לאט, מתוך אדיו המשכרים של הייאוש, הדוגמה האמיתית היחידה האפשרית מבליחה:

אני אדם. עולמי הפנימי נמצא בתנודה מתמדת. אני אדם, ומתוך היותי בשר ודם ולא איזו ישות אלוהית מופרזת, מלאכת הכרת פרטי-פרטיה של מערכת הרגשות-תגובות-מחשבות-תנודות שלי כנראה נמצאת מעבר לטווח השגת ידי, לפחות באופן מיידי.

ואז האנחה הגדולה נפלטת.

כאוס. כאוס בעיניי המתבוננות, כי עיני האדם הקהות שלי אינן מיומנות דיין כדי לתפוס את התמונה הגדולה של מורכבות הדוׂגמות המדהימה הזו שהינה עולמי הפנימי.

וכיוון שכך,

הפתרון היחיד האפשרי לי, הוא מוּדעות. מוּדעות שהינה העצירה, הקבלה, ההתבוננות, וניתוק התגוּבתִיוּת. בכל מקרה לגופו, אוכל להתבונן ולהבין ולהפריד, ולהפוך לבחירה: בין טוב לרע. ולזה האנושיוּת שבי מסוגלת.

לא אנטוש את החקר, את הגילוי האינסופי של מוּרכבוּת נפשי. אבל ברוּח רגועה, בהיעדר ההישרדות, המלאכה נעימה לי, אינה בוערת, אינה מלחיצה. כך אני מוּכנה לחיות. 

עולם.

מסה עתיקת יומִין וְעצוּמה של מערכות סבוּכות, אמיתות, התניות והקשרים. הכל קשור ברשת עכביש מוּרכבת בצורה שלא תיאמן, אלפי קוּרי משי דקיקים מחברים כל גרגר למִשנהוּ. הדוגמות קיימות גם כאן כמוּבן, דוגמות מוּרכבות וסבוּכות שנִרקמו ביד אמן.

ואני אדם, הומו סאפיינס סאפיינס, עִם הכלים בידיים, והמוח המגוּדל, ועם היכולות הכבירות ועם האגו המוּפרז. אני מתבוננת בעולם.

האקלים משתנה, המינים נִכחדים, מִלחמות, וזיהוּם, וכריתת יערות, שחיתוּיות שִלטוניות, פערים בין מעמדות, חולי, מוות, רעב.

המוח השמאלי והפעיל מידי שלי מיד מנתח את המצב. אִם זה הוביל לכך ולכן חשבנו כך ואם נעשה כך ולא אחרת, אז-

ומאוּשרת בידי הפיתרון,

עוד דוגמה נהדרת שהִצלחתי להבין ולנסח באמצעוּת יכולותיי הנעלות.

אך גם כאן ההִתבדוּת מגיעה. פִתרון נקודתי וספציפי דינו הברוּר מראש להיכשל. ומתוך כך המוּרכבוּת עולה, ואנו עמלים על פִתרונות מערכתיים יותר ויותר. אך גם כך, אנו מגרדים רק את קצה הקשקש.

אדם, דע צניעוּת מהי.

איננוּ אלוהים.

גם כאן, מן הראוי שנפסיק להתרברב, נפסיק להציע פִתרונות לדוגמות מוּמצאות שאינן פשוטות כפי שמוחנו יוכל אי פעם לִתפוס.

אם נדע להִתבונן, להביט במצב כפי שהוא, ולהחליט מהי תגוּבתנוּ מתוך נורמות מוּסריות של טוב ורע ומתוך יצר הישרדוּתנו הבריא,

רגיעה גדולה תבוא עלינו. אין טעם לִרדוף אחרי האמת והפתרון האמיתי והנכון, כי אין כזה. כל מקרה לגוּפו. וכך, מתוך הידיעה שבין כה וכה יהיה בסדר אם נדע להִסתגל ולנהוג על פי המצב,

נוּכל להמשיך במלאכת הפִענוּח והחקר והכרת המוּרכבוּת האינסופית.

ובפועל? ההשתנות האקלימית כבר כאן ונוכחת. המינים נכחדים, הפערים מעמיקים, וכל תחלוּאות עולמנו אכן נוכחות.

בתור אדם מוּסרי, עלינו להתבונן בהתנהגוּתנו אנו ולשנותה לפי אמות המידה. אך בתוך כך עלינו לשמר את ההבנה שבכך לא נציל את העולם. מערכת הדוגמות סבוּכה מידי. על כן עלינו להסתגל, להגיב בהתאם לסיטואציה.

ולהמשיך לחקור.

אני מדבר,

עטוף פראות נועזת.

חמוקיי- גבעות, חמים ורך.

אני אוצר,

יש להתאוות כדי לזכות בו

חביוני לאיש אינו שייך.

בדהרות סוסי נסערת

בסערת פרסות תוהה,

כמה תמימות נסתרת

בין שבילים,פשטות פרועה.

רכות נשיותי

עוצמת אנושיותי

וכובד המקל, השמש על גבי

סנוניות ראשי סיחררו: אל- על, פסגות הרים

פרסות סוסי הלמו: קחי נא אותי למרחקים

ובבטני סודות גונזת

כוחות רחמו של היקום

אין איש עליי כוחו יקום

אין איש עליי כוחו יקום.

אני מדבר,

עטוף פראות נועזת.

חמוקיי- גבעות, חמים ורך.

אני אוצר,

יש להתאוות כדי לזכות בו

חביוני לאיש אינו שייך.

חופנת תלתלים

עיני בעינו מסתכלת

אני אוצר,

אני החופש,

התמסרותי

וגם העונג

אינה שלך.

כולי שלך.

ורק תזכור.

סוסים.

הרכיבה המדהימה הזו. הקבלה חזקה כל כך בין יחסים אנושיים, זוגיות, לבין האינטראקציה העדינה עם סוסי הרכוב. כל כולו תמימות ורוך, עטופים שרירי כוח בל ישוער, גידים ועור ודם חם ומפכה. אני יושבת שם, במרומי האוכף, אגני מתנועע בהרמוניה עם תנועת גופו האדיר.

בידיי המושכות. בפיו הרסן. כוח עצום כל כך בתוכי, אל מול כוח שריריו העצום. והוא רוצה, רוצה לשם ולכאן ולדהור ולקפוץ, רוצה להתנועע ולעשות כל שברוחו, ואני רואה, מבינה, ומרסנת. בעדינות אין קץ מכווינה אותו לפי רצוני שלי, ברוך מלטפת צווארו כשנענה. וכשהוא זז לשם, וכשאני זזה איתו לשם-

פתאום ההרמוניה.

 התנועה הרציפה. אגן מתנועע וסוס מתנועע ואוויר זורם ושלווה ושקט ומדבר אין קץ.

היצור המפוחד בי מתעורר. ראשו מציץ מבעד לאסורים. ולפתע גבו מזדקף, לשונו נשלחת, עיניו נפקחות והוא מביט אל על- אני על הסוס. מושכות בידי. אהבה והרמוניה ושלמות מתחתיי ובתוכי.

אני רוכבת ומכווינה, אני אוהבת ולוטפת,

והסוס ורצונותיו הם אני ורצונותיי ואנחנו אחד. ואני אני. והסוס- סוס.

ושפתיי בחיוך.

ובליבי אהבה.

ומסביב מדבר.