סיימתי את כל המטלות שלי לתואר.

התואר בתנור.

דפ, אדם חופשי עד אוקטובר.

אני רוצה להחליף משפחה (אולי אני כבר צריכה קטגוריה כזאת).

זאת שיש לי כרגע מכילה אנשים טובים באמת, אני אשמור עליהם כחברים, כי הם באמת כאלה.

אבל הם שולחים אותי לאנשים שאני בקושי מכירה. במקום לעשות בעצמם את המינימום של המינימום עבורי. בעיני, אני עושה הרבה יותר ממינימום עבורם.

ולפעמים מרגיש לי, כאילו התשובה לשאלה, האם אראה אותם או לא, תלויה רק בי, ובשמיניות באוויר שאעשה, בלי זמן, בלי עזרה ובלי הערכה.

משום מה, יש לי התחושה שכשההורים כבר לא יהיו, אפילו המעט שיש עכשיו לא יהיה.

זה לא משפחה.

אני רוצה משפחה.

הדבר המספק ביותר בסוף יום, ללא ספק, הוא לפתוח את הקרסים ולהשתחרר. ואז לשבת עם הרגליים על הקיר.

באופן אנאלוגי, הדבר המספק ביותר בסוף תקופה, הוא לא להמשיך לדבר הטוב הבא, אלא להוריד את המסיכה לזמן מה ולהשתחרר.

קל יותר לשכוח מנוכחות המסכה. אך תחושת השחרור לא ניתנת לפספוס.