חוק הגרביטציה האוניברסלי של ניוטון: בין כל זוג מסות m1, m2 המרוחקות זו מזו מרחק d קיים כח משיכה גרביטציוני (כבידתי). |
| 4/2005
באנג באנג!
זוכרים את הילד המפחיד?
ציירתי אותו!
מוהאהאהאהא! תפחדו!
(זה ממש דומה לו, אם יורשה לי להעיד.)
כמה אירונית העובדה שנייר הטואלט שהוא הכי נייר זכוכית שנתקלתי בו בשנה האחרונה מתפאר בשם "סופט", והסלוגן שלו הוא "להרגיש את הרכות".
לפעמים פורצת ממני כזו שנינות, שאני לא יכולה לרסן את הנרקיסיזם שלי ואני רצה לפרסם את זה בבלוג.
כמה עצוב.
אחרי הניתוח באו חבריי לבקרני.
חבריי רצו להביא לי בלונים, אבל למרבה הצער הם לא מצאו בלונים שכתוב עליהם "החלמה מהירה ושהסטניסלאב שלך ירגיש טוב, מקווים שניצלת את האופציה של המורפיום עד הסוף", אז הם הופיעו עם הרבה מאוד בלונים שעל כולם כתוב "יום הולדת שמח".
אני מניחה שהנקודה שלי היא- למישהו יש רעיון מה לעשות עם בערך עשרים אלף בלונים שכתוב עליהם יום הולדת שמח?
נכון בכל הסדרות לילדים יש את הרגע הזה בסוף, אחרי שהם כבר ניצחו את כל הרעים, כשאחת הדמויות אומרת משהו וונאבי שנון וכל הדמויות האחרות צוחקות בחדווה ובאושר?
נכון גם אתם מתעבים את הרגע הזה בכל נימי גופכם?
עוד דו-שיח עם אבא:
אבא: "אפרתי, בואי נעשה משהו."
אני: "אוקיי."
אבא: "מה נעשה?"
אני: "מה נעשה?"
אבא: "לא יודע, משהו. לא בא לך לקום מהמיטה קצת?"
אני: ~מסתכלת לעבר המיטה~ "אבא..."
אבא: "מה?"
אני: "אני לא על המיטה."
אבא: "אה. לא?"
אני: "לא. רואה איך אני יושבת על הכיסא?"
אבא: "כן..."
אני: "אז מה זה אומר?"
אבא: "שקמת מהמיטה?"
אני: "כל הכבוד, אבא."
תגידו, אני לגמרי מנותקת מהעם, או שגם לכם אין מושג מי הן נופית ומוריאל ומה לעזאזל אני אמורה לעשות עם החזיות שלהן?
חע!
כפרע על לימור!
בחעעעייכם!
טריזומיה- כי כשחסרים אייטמים, תמיד אפשר לצחוק על "וואלה! סלבס".
אוקיי, הרשתי לעצמי לסמן כל דבר הזוי הנמצא בתמונת מסך אקראית של "בלוגים חדשים" (כשאני אומרת "כל דבר הזוי" אני מתכוונת להצהרות, התבטאויות, מילים וכיוצא בזה):
אסי עזר, המנחה באקזיט, יוצא מהארון.
ואני חשבתי שעצם ההנחיה באקזיט היא יציאה מהארון בפני עצמה.
מצאתי ספר לילדים המלמד על הפרהיסטוריה.
זהו הדוגמן על הכריכה:
עיזבו שניה את צבעי הגאווה המעטרים את סביבתו, אני מוצאת את זה מאוד משעשע גם בלעדיהם.
קריין בטלוויזיה: "בלה בלה בלה... ידיעות על מות האפיפיור... בלה בלה בלה"
אני: "חיחיחי..."
אחש'לי: "מה?"
אני: "Paulus is dead..."
אחש'לי: ~מגלגל עיניים~
אחש'לי: "את באמת צריכה לצמצם את מידת החשיפה שלך לביטלס."
אני: "אתה צודק. בסוף אני אגמור כמו אבא."
עוד ממעללי אבא בחנות התקליטים:
אבא:~רץ אל מדף ה'ניל יאנג'~ "אפרתי! תראי! יצא חדש!"
אני: "אבא, זה אוסף."
אבא: "אבל זה חדש!"
אני: "אבל יש לנו את כל השירים האלה כבר!"
אבא: "אבל-"
אני: "לא."
אבא: ~רץ אל מדף 'היהודים'~ "אפרתי! תראי!"
אני: "תגיד, אבא, התחלקת על השכל?!"
אבא: "תירגעי, אני סתם בוחן אותך."
ש: איך אפשר לעוף?
ת: קופצים ומפספסים את הרצפה.
השאלון שעמית חיבר והבטחתי לו שאני אענה עליו (אבל אני לא מקשרת, הקקי הקטן מקבל מספר תלת-ספרתי של תגובות על כל פוסט).
איך קוראים לך ??
יהויוחאי בן-גרדת, איש אשוחים.
אתה מודע לכך שעתה שואל את עצמך שעלות קרגע ?!!?
טכנית, זהו עמית ששואל את השאלות, כך שאמנם הוא שאל את עצמו שאלות, אני אינני שואלת את עצמי שאלות אלא הוא ששואל אותי שאלות ובגלל זה אני לא משוגעת, זד'יינו.
אתה שוכל לעבור אשפוז נפשי? ואם כן, למה ??1?
כי יש כוסיות!
האם האינהרנטיות של הפציפיזם הנפשי תעורר בך את האפשרות
לחזור לעבר ולמצוא את ההתהוות הנרקיסטית שלך בתוך ים ה-
אפשרויות הבלתי מוגבלות כפי שהיו בתקופת הקומוניזם המתקדם?
לא.
העברתי בערך ארבע שעות מהלילה בצפייה בלופ של חינוכית 23 (מה אתם מסתכלים?!), שמשדר הפעם את תוכנית הסאטירה "יתוש בראש".
הסקתי שלוש מסקנות:
1. מאיה בוסקילה חייבת להידחף לכל מקום, ואני כן מתכוונת לכל מקום.
2. יש משהו בטלוויזיה החינוכית שגורם לי להרגיש כאילו אני צופה במשהו מאמצע שנות התשעים, לא משנה מתי זה צולם (אלא אם כן, כמובן, זה צולם לפני כן.)
3. אבשלום קור פשוט מיותר, בכל מקום אליו יילך.
הציטוט הנבחר:
"עיתונאית: How do you call that hair do?
ג'ורג': Arthur."
(מה?! זה נחשב ציטוט אם זה מסרט!)
(איזה פוסט ביטלסי.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
