| 4/2005
"על מה אתה מסתכל?!"
לא הייתי קוראת לזה ממש מפגש ישרא. בלוגרים פגשתי, אבל לא הרבה. כך או כך, היה מגניב.
באחת עשרה ועשרים התעוררתי.
"לעזאזל! הסעה! רכבת! איחור!"
לאחר שהתלבשתי הגעתי למסקנה שאני לא מספיק הזויה. אז ענדתי מוצץ לצווארי, ולבשתי בוקסר מעל מכנסיי, סתם כי נדמה לי שהצבתי לעצמי סטנדרטים מסויימים עם החזייה בפעם שעברה, ושאני לא יכולה פשוט להופיע שם בלי שום בגד תחתון מוחצן לעיני כל.
די, זה לא מעניין.
הרכבת הייתה נוראית. הקו הזה מירושליים לתל-אביב הוא הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה לי, מכיוון שהוא באותו כיוון של הקו שלי. בקו מירושליים לתל-אביב, קהל היעד הגדול ביותר הוא הדוסים. דוסים מהסוגים השנואים עליי ביותר: דוסים אמריקאים, דוסים זקנים, דוסים פקאצות, ובעיקר- דוסים ילדים קטנים וצווחניים שרצים בכל הרכבת ולא סותמים את הפה, ומסתכלים לי על הרגל כאילו הייתי סרט כפירה וחטא וסדום ועמורה (פורנו) בין טינקי-ווינקי וברני ששידוריו הפיראטיים התפרצו אל שידוריי הערוץ החרדי. ובנוסף, בגלל שדוסים הם עדיין בני אדם (כך הם טוענים, לפחות), וצריכים מזון על מנת להתקיים (אני לא אגיד שום דבר נאצי אני לא אגיד שום דבר נאצי), ומכיוון שזאטוטים לא יודעים לאכול כמו בני אדם (אני לא אגיד שום דבר נאצי אני לא אגיד שום דבר נאצי) כל קרון היה מטונף בשברי מצה וריח חזק של ביצה.
משפחה אמריקאית אחת הייתה גרועה במיוחד. מדובר פה על אמא, אבא, ובערך עשרת אלפים שרצים מנוזלים שיצאו מבית רחמה (החסוד, מאוד חסוד) של האם. מתוך קהל הזאטוטים המקוללים עד יום מותם התבלט אחד, שהיה שילוב מאוד קטלני בין ילד צווחני, לילד שמאוד אוהב רכבות, לילד שנמצא על רכבת, ורואה מהחלון עוד רכבות אחרות. זה נשמע בערך ככה: "daddy! daddy! look! a train! a train, daddy, look! a train! and another train, look mommy! look! daddy! a station! a station, daddy!"
אחד מהשרצים האחרים רץ במעבר ועצר לידי. ופשוט הסתכל עליי. ניסיתי לתת לו מבט שייגרום לו להרגיש לא בנוח והוא יילך בבושת פנים (זה בד"כ כלל עובד עם ילדים בגיל הזה) אבל האידיוט פשוט לא הבין. ואז הגיעו מים עד נפש.
"לך, מכאן, ילד מטונף וזהום שכמותך! ארורים אתה וכל משפחתך! עוף לי מהעיניים! לך להתרפס וללקק לאלוהים שלך את העכוז! לך!"
ואז הוא והמשפחה שלו עברו לקרון אחר. ניצחון!
אני שונאת דוסים.
איזו הקלה הייתה זו לרדת מהרכבת מהגיהינום.
שוב, אזרתי אומץ בליבי ועליתי על מדרגות המוות (אתם כבר יודעים שאני מפחדת ממדרגות נעות יותר מכל דבר אחר בעולם) ועליתי היישר לגג. בלי ללכת לאיבוד. תאכלי את הנעל, מורן, את חייבת להפסיק להתערב איתי על דברים. למרות שאני די נהנית להתעשר.
על הגג היה מבחר של אנשים שאני שונאת. להלן: ערסים, פקאצות, זקנים, ומשום מה- הרבה ילדות קטנות בבגד ים (תיאוריה בנושא בהמשך).
"טריזומיה!!!!"
"רותם!"
נו, אני וווירד גירל, סיפור אהבה מתמשך, ראו פוסט מפגש קודם.
הרגעים הבאים די מטושטשים בראש שלי. אני זוכרת את רותם, שמחבקת מאוד חזק, ועוד הרבה מאוד בלוגרים מתקהלים מסביב, וכל אחד מנסה להגיד לי משהו, ו.. טוב, אני אף פעם לא הייתי טובה בלנסות לדבר עם כמה אנשים סימולטנית.
אז בין היתר פגשתי שם את דוגי (למרות שאני עדיין חושבת שזה היה מתחזה!) את גמבה שטוען שאני מתעלמת ממנו (אני לא!), את לימור שאותה פגשתי גם במפגש הקודם, ואת ה-עמית (או מיי גאד אתה כזה גבוה, תעשה לי יצור מושתן שואתי שכמוך!). ועוד כמה מגניבים, כמו ג'ין הסמורילה וקשת (קשת עישנה עליי! ריספקט!), נכה היפראקטיבית, טינקי ווינקי ועוד המון שאני ממש לא זוכרת עכשיו (מצטערת. אני סנילית. הבת של אבא שלי. אתם מוזמנים להזכיר לי אם ראיתי אתכם).
אז כולם התיישבו, אנד לט דה שטויות להתחיל. אני שלפתי שלט מוכן מתוך תיקי ("אני קשוחה. שגלוני תמורת דולר."), לימור (שמעתה תיקרא לימע, כי ככה אני רגילה לקרוא לה) שלפה טושים וציירה פרצוף על הרצפה, וכבונוס, גם ציירה לי לב ורוד על היד וכתבה מעליו "מ!ש*". כמו כן, היא נתנה לי להריח אציטון (חי חי חי), והעניקה לי סיכה גדולה ואדומה שכתוב עליה "על מה אתה מסתכל?!", אותה הצבתי בגאווה על הדד השמאלי שלי. אני, בתמורה, שפכתי לה את כל האציטון על הפרצוף שציירה. ונתתי לה שני מתקנים כאלה של PEZ, אבל בלי סוכריות בפנים. בינתיים, עמית היה פקאץ, ואמר הרבה "ראסמי", דוגי סיפר לי על תיאוריית ה'ג'ון איז לייב' שלו, רותם כל הזמן צעקה שאני לא אוהבת אותה יותר, למרות שהיא סתם מדברת שטויות. והייתה גם אחת מגניבה שלא אמרה לי איך קוראים לה, אבל היה לה קלסר, אותו חטפתי ממנה וכתבתי עליו "זה קלסר.". וכשציירתי דיוקן של רותם (הציצים שלה), אותה מגניבה הראתה לי את מה שיש בתוך הקלסר שלה- הרבה ציורים מאוד יפים. ביקשתי ממנה להיות אישתי, ואז רותם שוב צעקה עליי שאני לא אוהבת אותה, אם זכרוני אינו מטעני.
מאחורינו ישבו הרבה זקנים תימנים ממורמרים, אז החלטנו שזה מפגש פורום תימנים ממורמרים. ולאחר שראינו עוד ילדה בבגד ים, החלטנו שבצד השני מתקיים מפגש פורום פדופיליה. אה, כן, ועמית עיברת את המילה ת'ינגי- מעתה אימרו דִבְרוֹן.
באיזשהו שלב סילקו אותנו מהגג. לכן הסקנו אני, לימע, רותם ועמית, שכולם יירדו למטה, ליד המזרקה, כמו בפעם שעברה. אז פנינו אל כיוון המעליות. המעליות בעזריאלי זו שואה. עד שמגיעה אחת הכל מלא, או שכל האנשים שמחכים נדחפים פנימה בבת אחת. וכשסוף סוף מצליחים להיכנס, נחנקים ממחסור במרחב, אוויר, וזיעת זקנים.
הגענו למטה וראינו שאין שם אף אחד.
"נחזור לגג?"
"נחזור לגג."
כשחיכינו למעלית הטלפון של עמית צילצל, ובזמן שהוא דיבר, אנו, שלוש הבנות הנותרות, התעסקנו בלספר בדיחות תחתונים אינפנטיליות. וכשאני אומרת "אנחנו", אני מתכוונת "אני", אבל אני לא רוצה לשאת באחריות לזה. אני חושבת שפיספסנו איזה שתי מעליות ככה.
בכל מקרה, עלינו חזרה לגג, ולא ראינו בלוגרים. וכך החל מפגש לעא"ר- לימע, עמית, אפי ורותם. פשוט התיישבנו והתעסקנו בשטויות. אני מצאתי תחבושות הגייניות בתיק שלי והתחלנו לצייר על אחת, ולגזור אחת אחרת, כולנו הערצנו את הציצים ואת האולסטאר של רותם, עמית הציג בפנינו דרדס, אותו הטרדתי מינית וחטפתי, לימע כמעט נעצרה כי היא קיבצה נדבות לפרו, ובעיקר דיברנו על שטויות של בלוגרים. באיזשהו שלב הצטרפו אלינו כמה פריקיות, וקשת, וגם נכה היפראקטיבית וטינקי ווינקי. כולם עזבו אותנו באיזשהו שלב. עוד משהו שאני צריכה לזכור?
בערך בשעה ארבע רותם ועמית הלכו, כי הם נבלות, ואני ולימע פנינו לאכול משהו לא כשר, ולשתות קולה, ולהסתובב ולצלם שטויות, וגלידה. אה, וציירתי לה מוצץ.
ואז הלכנו הביתה, ואפילו לא פיספסתי את הרכבת הפעם!
זהו, קצת חיפפתי הפעם. אבל זה בסדר, מותר לי. ולכם בטח לא אכפת.
גילויים:
-עמית תיאר אותי כיותר גבוהה, ובעלת פחות ביטחון עצמי! תקולל, אתה!
-אמממממ.... זהו. רק רציתי להגיד את זה.
תמונות:
באדיבות yesneer
אני, המושי על היד, והסיכה על השד. וסטאניסלב, כמובן.
השלט שלי, שהושחת בידי רובין. הוא חרט פנטגרם, וכתב: "999, the number of the רשע." ועוד קשוחים שכאלה.
הצד האחורי של השלט, בשלב האמצע של ההשחתה. עמית כתב שם "עמית אוהב שואה", וגם "שואה ברינגו", עם ניקוד. הכוונה היא לא לרינגו המתופף, אלא לגיר שלימע הביאה, שכתוב עליו רינגו. בנוסף, גם לא רואים, אבל דוגי כתב "דוגי הכ!ס!ן היה פה!!!11".
רותם, ומאחוריה ההיא עם הקלסר.
החולצה של דוגי.
באדיבות Ednusha
אני, רותם, והשלט. אתם לא רואים את עמית מאחורה, אתם לא! צינזרתי!
הפרצוף שלימע ציירה, מוצף באציטון. וגם: כמה טושים, הקביים שלי, והתיק-חתול-דרוס שלי (כן, יש לי תיק מכוער, תתגברו).
באדיבות מימס
תמונה קבוצתית. כפרע עליי, עצמתי עיניים, אבל לא רואים, בגלל השיער.
תתענגו.
באדיבות לימע
ידי הענוגה, מקושטת בורוד.
מקרוב רואים שזה בעצם חולצה שתחובה בתוך המכנסיים האלה, על הקיר, אבל מרחוק זה נראה כאילו מי שסידר את החלון ראווה מנסה להדגים לנו מה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות.
פקאצה שלימע ואני צילמנו. חעחע. פקאצות.
יש עוד, לימע, תשלחי לי! בבקשה! ~תחנונים~
איזה מגניב, פוסט מפגש מחופף, באיחור.
מחר מימולנין, ואני לא אוכל להגיע. קקי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
