● ארבעה ימיי פסטיבל תמו להם, ואני החלטתי להוציא פטנט על קונספט חדש לתוכנית ריאליטי שחשבתי עליו: קח הרבה אנשים, תקע אותם יום שלם בתוך אוהל עם מזגן סמלי בלבד, וצלם את מה שקורה. הצלחנו לסיים שתי חבילות של חמישים חוברות, מה שאומר שעדיין נשארו לנו מאתיים, אבל בשביל חוברת מתחילה עם המון מקום לשיפור- די דפקנו מכה. כל מי שמעוניין בחוברת מוזמן לשלוח אליי או אל עומר מייל, ונמשיך משם. בהמשך אפשר יהיה להשיג גם בקומיקאזה וב-CNV.

אני מניחה שהדבר שבאמת הרווחתי מהפסטיבל הזה הוא את המוזה שלי בחזרה. כבר הרבה מאוד זמן שלא ציירתי מפאת חוסר זמן, חשק ורעיונות. זה התחיל לחזור כמה שבועות לפני הפסטיבל, למעשה, אבל לא התפרץ עד שלא נאלצתי לשבת מאחורי שולחן שתים-עשרה שעות ביום. השיעמום המוחץ מוציא ממני את מה שצריך, מסתבר. אז למרות שכל העסק כבר התקפל לפני יומיים, אני עדיין מסתובבת עם מין דחף בבטן לעשות משהו מושקע וטוב. יש לי כבר כמה כיוונים, ובינתיים אני נרגשת. אני מקווה שזה לא יעבור מהר מדי.

● אני טסה לפולין עוד פחות משבוע (ביום שלישי, למעשה). אני לא זוכרת אם כתבתי פה משהו על זה או לא, אבל למען האמת אני בשלבי ההכנות כבר די הרבה זמן. זה בעיקר כלל הרבה גיחות לבית הספר בתשע בבוקר, במהלך שנת הלימודים בימיי שישי, ובמהלך החופש סתם בימיי שבוע שאם לא כן היו מתבזבזים על רביצה מבורכת.

מצד אחד אני לא רוצה להגיד שאני מוכנה לכל העסק, כי אין לי באמת מושג באשר למה שיקרה שם, אבל מאידך אני מוכרחה לציין שאני לא חוששת כמו שחשבתי שאני אחשוש. אני תמיד מקבלת גוש של עופרת איפשהו בתחתית הקיבה שלי בימיי שואה. זה קורה לי עוד מתקופת הגן, אני חושדת שזה קשור איכשהו לחינוך שקיבלתי בשנותיי המוקדמות יותר. נורא לא בוגר, כל העסק הזה. בכל מקרה, די חשבתי שאני אסתובב עם התחושה הזאת בכל מהלך ההכנות, המפגשים, וכמובן במהלך הטיול, אבל זה פשוט לא מגיע. אני לא יודעת להסביר למה. אולי אני מתבגרת, אולי אני מדחיקה. כרגע אני יותר דואגת לאריזה, וכדומה.

● ממש עכשיו הלכתי לאופיס דיפו והרגתי את החופש באופן רשמי. לא ממש עצוב לי שמתחילה השנה כמו שהיה בשנה שעברה, אבל יש בזה איזו חמיצות, בעיקר אם מביטים מכיוון מסויים. אני מאמינה שיהיה בסדר. לפחות קניתי עטים (עיטים?) מגניבים.

● מגמת תיאטרון עוברת מיני משבר כזה, כי המורה שלנו יוצאת לשנת שבתון בלתי צפויה. יש לה סיבה טובה מאוד, אז אנחנו לא כועסים עליה. אבל להחליף מורה במגמת תיאטרון למישהי שאנחנו בקושי מכירים, ועוד בי"ב, זו בעיה רצינית. זה לא כמו בשיעורי אזרחות, או משהו כזה. צריך ממש להכיר את הראש של המורה, והמורה חייבת להכיר את הקבוצה. אז זה קשה, וכולנו מרגישים אבודים למדי כרגע, בעיקר אני והבמאים האחרים. אני מאוד מקווה שיהיה בסדר עם הבחורה החדשה (אותה אפגוש מחר, בפגישת במאים מיוחדת), כי אני חוששת יותר ויותר מאיך שאני הולכת להרים את הדבר הזה. תחזיקו אצבעות.

ובנימה אופטימית זו, בבית שמש פתחו גן אירועים שקוראים לו "כינור דוד".

טיהי. "כינור דוד".

bye, 'yall!