משעמם לי בשביתה.

כל כך משעמם לי בשביתה, שאני עושה דברים כמו... לעדכן את הבלוג, או (ירחם השם על נשמתי) לפתוח facebook.

כל כך משעמם לי בשביתה, שאני מציירת דברים מפגרים בפוטושופ. כמו זה:

אני רוצה בית ספר. אני רוצה להתעורר כל בוקר ולקלל את כל הנקרה בדרכי, ולשבת בכיתה שבע עד תשע שעות ולייחל לחזור הביתה.

לא נראה לי שסיפרתי פה על הנפלאות שאירגנה לנו הנהלת בית הספר לרגל שנתנו האחרונה בתור תלמידים במערכת החינוך הישראלית. מדובר פה בטיפול VIP שתלמידים רבים מייחלים לו, אך רק מתי מעט זוכים לקבלו. שימו לב לזה: במקום בניין בנוי לתלפיות, בעל כל התשתיות ההכרחיות, איוורור מכל הכיוונים וקשר ישיר לכל שאר בית הספר, אני וכל בני מחזור ג' בבית ספר הרטוב זכינו ללמוד, כל השנה, במתחם קרוונים מגודר היטב, ללא מים, ללא שירותים וללא אוויר, אשר ממוקם בקצה קצהו של בית הספר, ללא גישה לרכב, מה שהופך כל שיעור חוץ לחוויית טיפוס הרים עוצמתית!!! הידד!!!!!

חכו רגע, אני מקדימה את עצמי. כדי שתבינו עד כמה מרתיח כל הסיפור הזה, עליי להתחיל מההתחלה.

בית הספר שלי הוא בית ספר חדש יחסית, אשר רק הולך ומתפתח. אני שייכת למחזור השלישי בסך הכל שהולך לסיים במסגרתו. אי אז, כאשר רק התחלנו את כיתה ז', למדנו אנחנו ושני המחזורים מעלינו בתוך מתחם קרוונים, שהיה פיתרון זמני עד שייבנו בניינים חסונים ומפוארים. והבניינים אכן נבנו, ואת כיתה ח' כבר פתחנו בחיק הבטון האוהב. הקרוונים נשארו במקומם והתחילו לשמש ככיתות-זונות לתלמידי היסודי הסמוך, שבאו לשם בערך פעמיים בשבוע.

הכל זרם על מי מנוחות, עד שהגיע סוף השנה שעברה. סוף השנה שעברה תפס את ההנהלה עם המכנסיים למטה. המחזורים שקדמו לנו וכבר סיימו היו קטנים יחסית, ולכן אפשר היה לדחוס את שניהם בבניין אחד. אבל- "אופס! מחזור ג' הוא מחזור גדול! ומחזור ט' שהולך להיכנס גדול אף הוא! יש לנו יותר מדי תלמידים ולא מספיק בניינים! woopsy!"

מה תעשה הנהלת בית הספר? נשתמש בקרוונים כמובן. השאלה הגדולה היא- את מי נדפוק שם.

האם את תלמידי כיתה ז' הטריים והמושתנים שלא לומדים כלום מחוץ לכיתות האם שלהם בכל מקרה? חלילה וחס. נפשותיהם העדינות של הז'יניקים יפגמו ללא תקנה אם יכריחו אותם ללמוד בתנאים שכאלה! הם לבטח ימותו מהזנחה!

האם את תלמידי כיתה י', אשר במילא כלואים בבית הספר עקב בגרויותיהם, ובמקרה גם ידועים כ"המחזור המחורבן ביותר על פני האדמה" ולבטח יזכו בתואר "אלה-שהכי-מגיעה-להם-דפיקה-חזקה-בתחת"?

לאאאאא, למה לעשות דבר כזה, כאשר אפשר לקחת את תלמידי י"ב הותיקים, הנאמנים והנאצלים, ולבעוט בישבנם הנבגד היישר אל בין קירות הפח? והיי היי, הנה עוד רעיון- בואו לא ניתן להם את כל המתחם! בואו נגדר להם רצועה קטנה של 2 מטר על עשרים בתוך המתחם עצמו,  ואת החלק הגדול יותר, עם הדשא והספסלים והשירותים והברזייה והאוויר לנשימה ניתן לתלמידי היסודי שבקושי לומדים שם! כן! ונשים על הגדר יריעת בד לבנה! תהיה לה פונקציה כפולה- היא גם תמנע מהי"בניקים האכזריים להטריד את מנוחתם של תלמידי היסודי פעורי העיניים, וגם תחסום כל משב רוח שיאיים לבדר את בלוריתם של המחזור המסיים שלנו! שייחנקו הבני זונות, שייחנקו!

והיי, בואו גם נשכח מכל השטות הזו של "גישה לנכים". בואו ניתן לנכה להיסחב במעלה ובמורד המדרגות כל בוקר. כן, זה יהיה מצחיק. בואו נצלם ונשלח לפיספוסים. [בית הספר בנוי במעלה הר, מתחם הקרוונים נמצא למטה ו-40% מהשיעורים שלי נמצאים למעלה. כיף!]

אבל חשוב שהם לא ירגישו שדופקים אותם. אז בואו נקרא לזה "סגירת מעגל". מבינים? כי הם התחילו ללמוד שם, ועכשיו הם מסיימים. בחרפה ובצמא.

מאז תחילת השנה כבר התקינו לנו שירותים בערך, ויש גם הבטחות לברזייה והרחבת שטח (יענו הזזת הגדר) אבל בינתיים אני מקבלת את הרושם שמדובר במילים ריקות בלבד. תוכנית לגישה לנכים לא נראית אפילו באופק הרחוק. בדיחות הגטו- פורחות. ("זרוק את הזבל בצד הפולני!")

אם יש למישהו טענות באשר לאורך הטקסט- זה מה שקורה כשרוצים שאעדכן.

ואם מישהו מכם תהה, מטרתה של החפירה הכעוסה והקטנונית הזו היא הדגשה: אם אני רוצה לחזור אל תופת הקרוונים שלנו- אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה משעמם לי בשביתה.

*****

יש עוד קצת דברים על סדר היום.

דבר ראשון, ומשמח מכל, אני וזכרי מתעופפים לנו לטורקיה ביום חמישי הזה, ואני מקווה שיהיה זה סוף שבוע של בטלה חסרת בושה. נראה לי שיהיה כיף שם, זה אמור להיות מקום ממש מגניב. אז... אמממ... תקנאו, אני מניחה.

חוץ מזה, ההפקה נכנסת עוד רגע לשלבים של עשייה. סיימנו לעבד את הטקסט, פחות או יותר, ובאופן כללי אני לגמרי מרוצה. הקראה ראשונה מחר. כאב הראש עומד להתחיל.

ביום שלישי יש מפגש מסכם של המשלחת לפולין. אני צריכה לכתוב על זה משהו. או לפחות לפרסם קצת תמונות. ולהעלות על כתב את השיר על דימה. תזכירו לי בהזדמנות.

ולבסוף, רגע לפני שאלך להקשיב ל-In Rainbows בפעם השלוש-מאות-אלף (וואו איזה אלבום בנזונה!) יש עוד משהו שאני חושבת שהגיע הזמן לכתוב עליו. ואני לא מצליחה לחשוב על דרך אחרת לנסח את זה, מלבד "היי, יש לי גוש בחזה".

היום הלכתי לביה"ח לבדוק את זה. עשו לי אולטרסאונד וראיתי אותו (הוא נראה כמו גוש קטן של קקה, רק אפור ו-grainy כזה), ואז לקחו לי ביופסיה. עם מחט. גדולה. אמנם הרדימו לי את הציץ קודם עם מחט קצת יותר קטנה, וטכנית לא הרגשתי כלום, אבל לעזאזל, המחט הזאת היתה גדולה. גדולה כמו... טוב, אני לא אגיד כמו מה, אבל היא הייתה גדולה. לא ממש הסתכלתי מה עשו שם, אבל אני די בטוחה שזה דימם חושרמוטה. אני מסיקה זאת בעקבות העובדה שבנו לי קונסטורקציה מאוד מרשימה של תחבושות על הציץ, שאסור לי להוריד עד מחר. ייאי. בכל מקרה, גם רופא המשפחה שלי וגם הרופאה שראיתי היום סבורים שזה שפיר, אבל נדע בבירור רק כשהתוצאות יגיעו, מתישהו בסוף השבוע, יש להניח. אני אדאג לעדכן.

היי, תהיו חברים שלי ב-facebook!