לאט לאט משפחתי מתגלה כיחידה משעשעת פלוס, אפילו כשזה לא מהצד של אבא.
לפני לא הרבה זמן (זה היה באחד החגים, בזה אני בטוחה. כמעט.) טרח דודי רוני והסביר לכולנו מדוע רון, בעל הבלון הצהוב מ"מעשה בחמישה בלונים", הוא למעשה המקופח הגדול ביותר שיצא מכל הפרשה.
אורי, כידוע לכולנו, הוא הראשון שהצליח להביא את בלונו (הירוק) לידי פיצוץ. אורי בכה ובכה, וכל מי שקרא את הסיפור היה עד לסצנה קורעת לב, שנייה אך ורק לסצנה בה אמא של במבי מתה. ליבה של המספרת ככל הנראה נכמר בה על המראה הטראגי, והיא נידבה לילד את השורה הבאה:
"אורי, אורי, אל תצטער! נקנה לך בלון אחר!"
עד כאן הכל טוב ויפה, אבל שימו לב למחדל שמתרחש בעמודים הבאים!
רון הקטן, המאושר, התמים, פונה אל אביו בבקשה לנפח את בלונו לגודל ראוי, כדי שיפיק ממנו את מירב ההנאה שאפשר להפיק מבלון צהוב. האב נענה לבקשת בנו, אך כעבור רגע מאבד את עשתונותיו! הוא מנפח, ומנפח, ומנפח ומנפח-
ובסוף, ניחשתם נכון, הבלון מתפוצץ בבום אדיר, והולך אל גן העדן של הבלונים.
גם רון בכה ובכה. אבל נראה שלמספרת יש רחמים בליבה אך ורק כלפי ילד אחד. במקום לפצות את העולל המסכן בבלון חדש, שוודאי לא יעלה לה יותר מדי, היא פוטרת אותו כלאחר יד בשורה הידועה:
"אל תבכה, רוני-רון! זה סופו של כל בלון!"
אה, יופי! כאילו, אורי, הוא כבר מסודר, הוא קיבל את הפיצוי שלו, ועכשיו הילד הבא בתור יכול פשוט ללכת לעזאזל, הא?! העיקר שאורי קיבל את מבוקשו, והכל בא על מקומו בשלום! הרי זה יותר מאפשרי להוציא ארבעים אגורות על בלון צהוב מסכן, ולקדם מסר יקר מפז של שיוויון זכויות! אבל לאאאאאאאאאא! לרון לא מגיע בלון חדש! זה כי הוא שחור, נכון?!
וכאילו זה לא מספיק, עכשיו רון משמש כפרמטר לכל הילדים האחרים! הוא התקדים! הוא הציב את הרף! מעתה כל ילד עם בלון מפוצץ מקבל הודעה קרה ובירוקרטית ש"אל תבכה, כך קרה גם לרון! זה סופו של כל בלון!".
בושה וחרפה.
מישהו רוצה אולי לתקן את הנוסחים של השורות? אין לי פה את הספר והייתי צריכה לכתוב מהזיכרון.
"אפי, לא עידכנת המון זמן."
בואו פשוט נדלג על הקטע שבו אני מספרת לכם עד כמה עסוקה הייתי.
דילגנו.
עוד מעט תראו שדפקתי פה חת'כת פוסט [מבחינת האורך, לאו דווקא תוכן], מה שאומר שאתם תיהנו מאוד עכשיו, ואז לא תראו אחד כזה לעוד שלושה חודשים.
מארבלס! עכשיו כשהבהרנו את זה, הבה נמשיך!
אמא'שלי ובעלה היו בחתונה של מישהי ששמה דפנה דפני.
מעניין מה הסאבטייטליסטים של פרייז'ר היו עושים עם זה.
"היי, אפי, מה את קוראת?"
" 'המוות והפינגווין' ."
"אוי, רציתי לקרוא את זה, איך זה?"
"רוסי."
~צחוק מטורף על סף המאניה~
זה לא מצחיק, אני יודעת.
החלק הבאמת עצוב הוא שגרמו לי לצחוק מזה.
לפני זמן מה בית הספר שלי החליט להעשיר את עולמם התרבותי של תלמידיו, ואי לכך ובהתאם לזאת- הביאו לנו הופעת ברייקדאנס. כל התלמידים ששו ושמחו- "מפסידים שעתיים אחרונות! זה מתמטיקה! נצא במחולות בסמטאות העיר!". אף אני התמלאתי שמחה לשמא החופש המבורך מחקירת הפונקציות שהחסיד עלינו מנהלנו הפלצן. אך הייתה לי עוד סיבה לשמוח, עליה לא ידעתי דאז- המופע הזה הוא בערך הדבר המגוחך ביותר בו חזו עיניי מאז השידורים החוזרים של הטלנובלה החרדית שסבתא התמכרה אליה, והוא נתן לי הזדמנות מופלאה לאייטם ארוך באופן אבסורדי שייתן לקוראיי את האשליה שאני כותבת משהו.
המופע מתחיל בילד חנון שעולה על הבמה. אנחנו יודעים שהוא חנון כי הוא לובש חולצת פולו ירוקה, משקפיים בגודל של שמשה קדמית, ושלייקעס צהובים. ממש הדודן הגיקי של סטיבן קיו ארקל, אבל לבן. מיד אחריו נכנסים שלושה חברה נורא מגניבים. אנחנו יודעים שהם מגניבים כי הם לבושים בבגדים כחולים תואמים. יש להם גם כובעי מצחייה. אחד מהם חובש את הכובע שלו הפוך. והאם ציינתי שהם לבושים בבגדים כחולים תואמים? בכל מקרה, החברה הנורא מגניבים פותחים במרדף מרתק אחר החננה. הם עושים זאת בצורה נורא מגניבה. לאחר כמה דקות כאלה שלושת המגניבים הכחלחלים נעצרים בפאוזה נורא משכנעת ואדון חנן מסביר לנו את העלילה הבסיסית. קוראים לו כיף-כֶף, [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 1] והרודפים הקשוחים הם למעשה כנופיית הפניקס [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 2]. הוא אומר עוד כמה דברים שאני לא מצליחה לשמוע מעל שאגות הצחוק האימתניות שבוקעות מפי. אחר כך המרדף ממשיך. פתאום מגיחה קבוצת מגניבים אחרת, גם הם נורא מגניבים, לבושים בבגדים אדומים תואמים. בתוך הקבוצה הזאת יש גם נקבה. החנון מסביר שאלה כנופיית הרויאל פאמילי, ושהם המאפיה של עולם הברייקדאנס [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 3]. דעתם של הכחלחלים מוסחת עקב הפלישה לטריטוריה שלהם. הם זונחים את המרדף ומתפתח קרב אלים בין הכנופיות היריבות. אה, לא, סליחה, מתפתח קרב ריקודים הומואי. במהלך הקרב החנון מסביר על כל אחד מחברי שני הכנופיות. כל פעם שהוא מסביר על אחד מהם, אותו אחד נותן קטע ריקוד. השמות שאני זוכרת: מישמיש, שוקו, ולנקבה קוראים מורן. אבל כולם מכנים אותה קווין M. ומעתה והלאה, אני קוראת לידידנו מורן קווין M. זה מאוד מתאים לו.
לאחר מכן כנופיית הרויאל פאמילי חוזרים אל החור ממנו באו. כנופיית הפניקס חוזרים להציק לכיף-כף. הם רודפים אחריו שוב, הפעם לצליליי hit the road, jack. אפי מתמוגגת. לבסוף הם תופסים אותו וקושרים אותו לספסל בחבלים, וזה קצת מזכיר לי את הסצנה מספרות זולה שבה זד כובל את בוץ' ומרסלוס. יאק. הפניקסים הולכים, ואדון חנן נשאר בדד. עד שמגיעה מורן המזמזמת שיר של ביונסה, רואה אותו, מתירה אותו, ודופקת מונולוג על כך שהוא צריך לנקוט עמדה ולא לתת להם להתייחס אליו ככה. הוא שואל אותה איך הוא יכול לגרום להם להפסיק. היא חושבת רגע, ואז אומרת משהו בסגנון: "אתה יודע אולי לרקוד? אני אלמד אותך לרקוד! ואז כשהם יראו שאתה יודע לרקוד הם לא יעיזו להציק לך!" כן. נכון. כי ידוע לכל שזכרים שרוקדים אף פעם לא חוטפים מכות. תשאלו את בילי אליוט.
היא מלמדת אותו כמה צעדים בסיסיים. אחרי הכמה צעדים בסיסיים הוא נהיה תותח. אחר כך היא עושה לו מייקאובר שמסיבה כלשהי כולל הרבה אנשים במלבושים לבנים שמרקדים במסכות חניבעל לקטר. כשהמייקאובר נגמר כיף-כף הופך למגניב. כל כך מגניב, שהיא מזמינה אותו למסיבה שלהם בערב. הרי ידוע שחברי כנופיות יריבות חוגגים ביחד כל יום שישי.
כיף-כף מתחבט בשאלה, האם לבוא למסיבה או לא לבוא למסיבה. בסוף הוא מחליט לבוא למסיבה. במסיבה החברה רוקדים עוד קצת, ואז כיף-כף מגיע, ורוקד גם. הם עושים פרצופים של "היי, הנה איש מגניב", וכהרף עין כיף-כף מצטרף לכנופיית הפניקס.
האפי אנד? איי דונט ת'ינק סו. בשלב הזה אנחנו לומדים שכיף-כף בעצם מאוהב במורן אבל, כידוע, הם חברי שתי כנופיות יריבות, ולא יכולים להתראות [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 4]. אומרים ששייקספיר גנב את רומיאו ויוליה מההופעה הזאת. בכל מקרה, השניים נפגשים בסוד על המרפסת וכיף-כף שואל את מורן איך התחיל כל הסכסכוך הזה. מסתבר ששתי הכנופיות היו פעם קבוצה אחת, ויום אחד מישהו מהם המציא תנועה. ואז מישהו אחר הדגים למישהו שלישי את התנועה שהמישהו הראשון המציא, ואז המישהו הראשון ראה אותו, וחשב שהוא מעתיק. ובעולם הברייקדאנס, הכלל הראשון הוא: אסור להעתיק תנועות! [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 5]. ואז שתי הקבוצות התפרקו, והיה משהו עם גרפיטי שלא כל כך קלטתי, שוב, בגלל שאגות הצחוק האימתניות שבקעו מפי. בזמן שכיף-כף ומורן מדברים אחד מכנופיית הרויאל פאמילי רואה אותם. אז הם שולחים פתק לכנופיית הפניקס שמזמין אותם לקרב. כיף-כף ומורן מחליטים לא להילחם. ואז, כמובן, מתרחש קרב. קרב עם מקלות. כן. הם רוקדים, ויש להם מקלות. באורח פלא אחד מהרויאל פאמילי מצליח להיפגע אנושות מה..אמממ... מקלות. ואז כיף-כף ומורן רצים לקדמת הבמה, וכיף-כף זועק אל השמיים:
"מספיק! לא נמאס לכם מהסכסוך הזה?! אתם רוצים שמישהו יהרג?!?!?!" [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: 6, 7, 8, 9].
ואז הם חותמים על סולחה, ומתאחדים שוב, ואז הם יורדים מהבמה, ועולים עליה שוב בבגדים תואמים, אפורים-כתומים. הקריין מכריז בחגיגיות:
"קבלו את אלופי העולם בברייקדאנס: אריות ציון!!!!" [מדד-אפי-נשפכת-מצחוק: שלולית]
הסוף.
אביטן: "את יודעת, אם מתפללים מספיק שמישהו ימות, הוא באמת מת בסוף."
אני: "גם אם לא מתפללים בכלל שמישהו ימות הוא מת בסוף."
בראש השנה קיבלתי שי לחג ממעבידיי החדשים.
קיבלתי אותו בחבילה גדולה, אדומה, ועטופה יפה. הנה, כך:
עכשיו... נראה אתכם מנחשים מה היה בפנים.
קדימה.
אתם בחיים לא תנחשו.
אתם בחיים לא תנחשו.
אין שום סיכוי שאדם בעל צורת מחשבה הגיונית יוכל לנחש מה היה בתוך החבילה הזאת.
גם אדם בעל צורת מחשבה לא כל כך הגיונית לא יוכל לנחש מה היה בתוך החבילה הזאת.
אוקיי, אני אגיד לכם.
מוכנים?
בתוך החבילה...
היה...
כן, כן.
מגפון.
תגידו שלא הייתם חוטפים וואט דה פאק מומנט רציני אחרי זה. נראה אתכם.
אז הנה סיבה אחת לעבוד בשביל וואלה. מלבד הכסף, כמובן.
יונה: "היי היי היי, אל תתחילי איתי ברגל שמאל!"
אני: "כן, אל תתחילי עם יונה ברגל שמאל!"
יונה: "רק לאפי מותר להתחיל איתי ברגל שמאל! לאפי אין ברירה, היא חייבת להתחיל ברגל שמאל!"
בדיחות נכים! כיף!
אייטם למטרת תיעוד היסטורי גרידא:
אז, כמו שאתם אולי יודעים, גם אני וגם בלוגי ציינו לא מזמן עוד שנה להיווסדנו. יום הולדתו של הבלוג נחגג בהתעלמות מוחלטת. זה לא בגללי, זה בגללכם, כי אתם לא קונים לו פרו.
יום הולדתי, לעומת זאת, היה מוצלח מאוד מאוד. כי יש לי חברים טובים ויקרים שאופים לי דברים עם שוקולד בתוכם. רותם הכינה לי עוגיות! יונה הכינה מיני עוגות שוקולד טעימות חושרמוט! שיר בלסה לפחות אחת מהן! חן הביאה לי בלונים מעוותים! נעמי הכינה לי קנבס פצפון שעליו היא ציירה ברכה מגניבה להומולדת, ודג! אביטן נתנה לי קופסה ורודה ומשעשעת שבתוכה יש שוקולדים, ואבנים, ולימון מיובש! והיא גם הייתה אחראית לעיוות רוב הבלונים שחן הביאה!
אני אוהבת את כולם, הם כאלה נצ'אמות. המון תודה.
עכשיו אני בת 17, מה שאומר שעוד שנה אוכל לקנות אלכוהול ולעשות גברים בני 40 אם ארצה. וואצ' אאוט, תום יורק.
חוק מרפי מס' 243:
בלתי אפשרי, בכל מובן של המילה, לתחמן את חוקי מרפי כך שיפעלו לטובתך.
זה פשוט לא עובד. can't be done.
גם צו ראשון היה לי.
אני לא רוצה לדבר על זה.
נו, אם אתם מתעקשים. רוצים לדעת מה עושים בצו ראשון?
נותנים לך כרטיס מגנטי, שמים אותך בתוך חדר, ומזיזים אותך מפינה אחת לפינה השניה הרבה מאוד פעמים. אחר כך נותנים לך כוס ומקל עם כל מיני ריבועים צבעוניים, מצווים עליך להשתין בכוס לטבול את המקל בתוכה. את עושה את זה, כי את חייבת, ואת זוכה לחוויה מרעננת ומאירת עיניים: צעידה לכל אורך הלשכה עם מקל טבול בשתן בידך ועם הידיעה שכל מי שמסתכל עליך עכשיו יודע מה עשית. זה מאוד כיף.
אחר כך מפשיטים אותך, מלבישים אותך, ושולחים אותך לעשות מבחנים מעצבנים כאלה שלוקחים שעתיים.
אחר כך משחררים אותך לאוויר העולם, את ממצמצת באור, ומייחלת לכך שהיית מתה.
ולאחר מכן, כשאת מגלה שאת צריכה לחזור בחודש הבא כדי לראות אורטופד....
מישהו רוצה לירות בי?
"הנהג הזה שם מזרחית כל הבוקר!"
"בגלל זה את שרה נינט?"
"אה, כן?! אז סבתא שלי כל כך פולניה, כשהיא הייתה קטנה היא ניסתה לקרצף את כתם הלידה מהברך של אחותה!"
אני לגמרי רצינית, אגב.
הציטוט הנבחר:
"למה הם מועכים את כל התינוקות?"
(חן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
