אני חוזר ובוחר באותו וילון, ומאחוריו אותו דחליל. הפעם הדחלילה היא משהו באמת לא מהנוף שלנו.
ואני לא מתכוון במובן המטאפורי.
המבטא הזה,
הזר.
והזרות הזאת, והניכור
של הישראליזם
ששנינו מבינים.
עוד לא יצא לי לפגוש בחורות כמוה.
יושבים עד חמש בבוקר בסלון,
מדברים על פילוסופיה מודרנית
(היא מדברת, אני מעמיד פנים שאני מבין)
על מוסיקה
(היא בוחרת שיר, אני לא מאמין שיש בחורה שמכירה את אותן להקות כמוני)
על נגינה
(אני עוזר לה להניח את האצבעות על השריגים של הגיטרה)
ולבסוף נמעכים לחלוטין על המיטה שלה,
חמש פעמים נפגשנו.
חמש פעמים נשארנו ערים כך עד הבוקר.
יודע שאין סיכוי לקשר רציני,
אבל זה שווה רק
בשביל הכאב המתוק הזה,
הספק.
אני חי על הספק כל פעם מחדש.