אתה כותב את זה תוך כדי שאתה חושב מה היה קורה אם האוטובוס שלקחת היום מהבסיס היה מתהפך. סיכוייך למות היו גבוהים עקב העובדה שלא הייתה עליך חגורה, בנוסף לכך גם הייתה נשברת לך הגולגולת וכל הסביבה שלך הייתה מלאה בדם וסובביך היו באותו מצב כמוך, אולי עם פציעות שונות אבל הנזק דומה-היו יוצאים 4 הרוגים פלוס מינוס 10 פצועים קשה ו-30 קשה אבל זו רק הערכה של מחשבה שעברה בראשי.
החיים נראים סתמיים לאחרונה אין ממש סיבה לחיות, שום דבר לא עושה ממש טוב, מצבך הבריאותי מדרדר ולא נתחיל לדבר אפילו על הנפשי כי נראה לי שהבהרתי את עצמי טוב מאוד לפי המחשבה הפסיכוטית שעברה בראשי.
היא, בכלל לא אכפת לה, למרות שלשניה אכפת יותר ונראה שהיא מתחילה להתאהב אי מתחיל להרגיש מה הראשונה מרגישה, את הרצון לריחוק ולשקט ובנוסף גם להסתגרות עצמית.
כשקראתי את "מועדון קרב" נאמר שם ש"אתה לא מעריך שום דבר עד שלא איבדת הכל", מרגיש לי מוזר שההרגשה היא שאיבדתי הכל כשיש לי הכל, טוב אומנם יש אצלי כמה חסרים רציניים שלא נראה לי כזה קשה למלא אבל ניחא-בסופו של דבר כולנו מתים וכולנו עשויים מאותה פסולת אנושית מזדיינת שנרקבת בסופו של יום בתוך האדמה עם תולמים ושאר מיני רימות.
אז ההורים לא מעניינים אותך והמינוס יכול להזדיין, אתה לא יכול לדבר איתה כי ברגע שתיפתח היא שוב תברח, והצבא-שיזדיין הצבא אני לא מספיק דפוק בשביל לעשות שטויות כמו נפקדות או עריקות אך עדיין אני אקום ואלך לשם כי זוהי חובתי, לפחות בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
