לפני הרבה שנים חלמנו להיות הרבה דברים. היום אני בן שלושים עם משפחה וילדים ובית לתפארת מדינת ישראל, שזה מצב טוב מאוד יחסית למצב בו הייתי לפני אחת-עשרה שנה כאשר השתחררתי מהצבא. אלה היו זמנים של דכדוך ועצב והרבה קשיים כלכליים שלקחו הרבה מכוחותיי.
מאז כבר עברתי כמה דברים סגרתי את המינוס התחלתי תואר ואפילו חזרתי להיא שעזבה אותי ל-10 חודשים ושהתה בוושינגטון בשנת שירות, עכשיו אנחנו גרים בכפר הירוק אני והיא מדריכיםשל קבוצת נוער ממש כמו שאמא ואבא היו.
השלמתי עם סבתא ועם דודה שלי לאחר האזכרה החמש-עשרה של אמא, ריב שנמשך במשך מינימום שנתיים בהם הרגשתי שחסר לי חלק מהלב בעיקר החלק של אמא, למרות שהחלק הזה חסר לי במשך כל חיי.
עברתי הרבה טיפול פסיכולוגי מאז ועשיתי הרבה קעקועים שעד היום אני לא מצטער עליהם, יש אהבות שלא נגמרות.
הילדה כבר בת שנתיים ואני מאושר יצאה בדיוק כמו שרציתי-ילדה של אבא עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני, גם דיי דומה לאמא שלה שד"א עדיין יפה כמו שהייתה כאשר פגשתי אותה.
אני מקווה שהדכדוך כבר יעבור כאשר אהיה בן 30 מרגיש לי רע אם אהיה מדוכדך בגיל הזה...ואני לא רוצה להיות מההורים שדופקים את הילדים שלהם ומורישים להם את הבעיות שלהם כמו שקרה לרוב בני משפחתי.
טוב לי עם החיים בגיל 30 אני עושה דברים שאני אוהב יש לי משפחה תומכת ולא הרבה אנשים הלכו לי בזמן האחרון כאילו לא ב-5 שנים אחרונות, וכן אני מתכוון למוות אבל לא נורא, מתרגלים.
אין לי ממש עלילה לכתוב עליה פשוט תקווה שיהיה לנו טוב מתישהו-אבל ממש טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
