פתפותי ביצים, אם אתה שואל אותי.

באמת שכבר נמאס לי כל כך נמאס לי.

אחרי שהתרגלתי לחבר שאוהב אותי שמוכן לעשות הכל בשבילי ולא רק מוכן, אלא גם רוצה, אפילו שהוא גר רחוק הוא יגיע אל כל הזמן, והוא יתעקש שאני אבוא אליו, שלא רוצה את החופש שלו הפפשוט רוצה להיות איתי

בשביל מי זרקתי אותו, בשבילך ? כדי שתעשה לי קטעים מסריחים? שתגיד כבד לי?

כדי שאני אצא עליך ואז תכה לקבל אותי בחזרה ושאתה מצטער ושאתה יודע שאתה מניאק?

פאק אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לחיבוק שלו, אני מתגעגעת למילים שלו לאהבה שלו. אני כבר לא בטוחה שמה שעשיתי היה נכון. אולי כן אהבתי אותו, אולי פשוט היה לי כל כך נוח שאסור היה לי לוותר עליו אף פעם. לאז מה אם האהבה לא כזו גדולה, הוא עושה לי טוב, והוא רוצה רק אותי, אז למה לא?

כי אני רוצה אהבה ?

אמיתית ? לא רק שיאהבו אותי ושיגנו עלי ושיחבקו אותי בכל מחי ?

אוף

אני צריכה שתהיה כאן לידי, קשה לי כשאתה רחוק כל כך

התרגלתי לאהבה זמינה

כל יום, כל סופש

עכשיו זה בקושי כל יום

כמעט ולא בסופשים

אני לא יודעת מה יש לי אני משתגעת

אין לי חברים, אין לי לאן לצאת, אני לבד כל היום

בבסיס כבר נהיה לי רע

כל שיר גורם לי לבכות

כל סרט גורם לי להזכר כמה סבל גרמתי לו

וכמה חרא אני אוכלת עכשיו

ואוף נמאס לי כבר

באמת שאני כבר לא מסוגלת...