פתפותי ביצים, אם אתה שואל אותי.

אמרה אני, NEVER.

סתם זה באמת נגמר. רשמית. מה כבר כמה זמן, שבוע? שבוע לא דיברנו. כלום. אין לו אפילו פייסבוק מזדיין כדי לבדוק מה שלומו.

יש לי רק הודעו מענות בטלפון, וכמה תמונות על המחשב.

מה שמוזר זה שלא באמת בכיתי מאז. כמה דמעות שעמדו לי בעיניים ואולי אחת או שתיים שבאמת זלגו כל הדרך עד הסנטר, אבל לא מעבר. לא פרצי הבכ ההיסטרים, כלום.

בגלל שאני זו שעשיתי את זה? זהלדעתי היה יותר הוא. הוא תמרן אותי והתנהג כמו זין כדי אני אזרוק אותו. רק שבפעם הקודמת זה לא הלך לו כל כך טוב כי הוא ראה אותי מול הפנים שלו, בוכה, ולא היה מסוגל לעזוב. הפעם הייתי חכמה, נתתי לו את זה על מגש של סף, בטלפון, בלי ריב, בלי סיום. פשוט בוא ניפרד, סבבה, סבבה, ביי, ביי. נסגר העניין.

פחדן חסר עמוד שדרה ובייצים. כל כך שונה ממי שהכרתי. כלכך שונה מהבחור שקרע את אבא שלו מכות כדי להגן על אמא שלו. שונה מהבחור שצעק על קצינים כי משהו לא נראה לו. שונה מהבחור שבא אלי בלילה, זקוף, רועד מבכי, ואומר לי שהוא אוהב אותי.

אני שמחה שזה קרה, הוא ממילא לא אותו הבן אדם. הוא כמו קליפה ריקה של כלום. קליפה יפה וריקה של מה שאהבתי פעם. של ה\כל הדברים שרציתי לעשות איתו, כל החלומות, הפנטזיות. הוא היה מושלם לזה. פשוט מושלם לזה. כל מה שרציתי בגבר. טוב, כמעט. אבל זה היה הרבה.

איך החיים דופקים אותי זה לא יאמן. טוב לא רק אותי, אבל די הרבה.

אני שוב במעגל של שעמום חסר תוחלת... סדרות וספרים וסיגריות, ואני מגלגלת עכשיו מה שמפחית את כמות העישון היומית וגם ת המחיר של כל העשן הזה.

אני קמה בבוקר, שותה תה, מעשנת סיגריה מגוגלת בצורה גרועה, רואה פרק. ועוד אחד. ועוד אחד. עד שנגמר היום והעונה נגמרת גם. ואז אני מסתכלת על עצמי וקולטת שאני עם פיפי של שלוש שעות, וחייבת מקלחת אחרי יומיים שהתרחקתי ממנה, כי הייתי מותשת. מה מותשת? אולי מלהיות לבד.

לאו דווקא במובן הזה - גם איתו לא כלכך נפגשתי, הפעם האחרונה שראיתי אוו מחו למסגרת צבא היתה לפני שלושה חודשים אולי. פתטי אבל נכון.

מן הסתם אני צריכה מישהו, נמאס לי לשגות הזיות על סקס ואהבה. ומרתונים של סדרות ביחד, או על לצאת למסיבה ביחד ולהמרח אחד על השניה מרוב חרמנות חסרת רסן. ואלכוהול חח.

אני חייבת לצאת מהבית. קשה לי ככה. אני לא מצליחה להבין איך אפשר להשלים עם החיים ככה. לבד. לגמרי. משפחה מסביב מתעסקת בענייניה הרגילים. אבל בלי חברים לראות... בלי אנשים לדבר איתם. כמעט ולא. וגם זה בערבון מוגבל. כי זה באוסטריה, ולזו יש חבר, וזו, טוב, נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה, וזו בטח עובדת ואם לא אז תהיה עייפה מהעבודה או רבה עם המסכן שהיא ממררת לו את הנשמה (כן תפסיקי עם זה כבר תראי איך הוא נראה בגללך חח), אז עם מי אני מדברת... עם האקס חחח די לאן הגעתי...

אני חייבת לצאת. חייבת. מהבית, מהרחוב, מהמקום הזה... לראות משהו אחר. לשמוע דברים אחרים, לראות אנשים אחרים, גם סתם. רק להסתכל.

אבל אני כל כך שונאת להיות לבד.