פתפותי ביצים, אם אתה שואל אותי.

המון תה שחור. המון קפה שחור. כוסות בכל מקום.

ספרים, דפים, חישובים, מילים, עפרונות, חידודים, מחק, קלמר חבוט, טישו.

עוד נסיון להתקדם בחיים, עוד נסיון לסדר אותם.

עמדתי במבחן אחד, מבחן לא צפוי.. שידעתי שאאלץ לעמוד בו במוקדם ובמאוחר.

יש עוד כל כך הרבה בדרך. אני לפעמים חושבת, בשביל מה לבחון את עצמי בכלל. למה לא לעשות מה שאני רוצה, מה שמרגיש לי טוב.

התשובה כל כך ברורה ומובנת שזה מעצבן כמעט כמוה. כי אז אני לא ארגיש טוב. אני לא באמת ארגיש טוב.

מוסר, איזו מילה. מו- סר. סר סר סר. מווו. חח.

אין לי כוח לדבר בשפה גבוהה. אין לי כוח לחשוב מהר. אין לי אומץ להגיד.

אני מתגעגעת לפשטות. מתגעגעת ללהוכיח את עצמי. מתגעגעת ללהיות מוקפת באנשים שטוב לי איתם תמיד, גם כשמאוד קשה.

שלא מאכזבים אותי אף פעם.

זה לא שהמשפחה שלי לא טובה בשבילי. אני מאוד אוהבת את ההורים שלי. אבל גם הם עכשיו במצב קשה. תקופה קשה.

סבתא עוברת לבית אבות אחרי אשפוזים.

בית ריק.

לימודים.

כשלונות.

תאווה משתוללת, לא אכפת לי כבר למי. רק לספק את זה. ולעצור שניה לפני, להתפכח על קצהו של הצוק, מתוחה ומוכנה לקפוץ - ופתאום להבין את הגובה. את השמיים. מה יש מתחת.

לחזור אחורה.

לחזור להתאיינות הזו, לכלום, לריק, לסיוט של כל אדם בעל לב ושכל.

צריכה הפסקה...