קשה לי.
אני יודעת שאני אובת אותו. באמת... אבל משהו חסר לי.
אתה לא יוצא מהראש שליי. למה לא התאהבתי בך?
אני יודעת שהיה יכול להיות לי הרבה יותר טוב איתך. אתה היית בשבילי הכל... מפקד... מדריך.. אח, כמעט אב, מנטור. קשה לי לא לדבר איתך.
אני יודעת שאני שוברת לך את הלב כל פע מחדש כשאני מזכירה לך שאני עדיין פה, לא הולכת לשום מקום.
אני יודעת ששברתי והרגתי אותך, אני שוכרת מה זו ההרגשה הזו... אני שונאת את עצמי שגרמתי לך להרגיש ככה. שעזבתי אותך ברגע הכי קשה.
אני לא יודעת להסביר לעצמי למה זה ככה. זה הכי נוראי. אני לא מוצאת הסברים ומשמעויות למה שאני מרגישה ולמה שהרגשתי.
אינסטינקט חייתי. אינסטינקט של אני רוצה ושאני אקבל.
אתה צריך להבין, הוא תמיד היה פנטזיה שלי. גם אתה היית. אותך קיבלתי והיית מעל ומעבר, אבל היה חסר לי משהו... היית חכם מדי, טוב מדי, מושלם מדי... לא שזה רע...
אבל ילדות רעות אוהבות ילדים רעים, וזה משהו שלא ישתנה לעולם
ניסית להחזיר אותי לדרך מאושרת ונקייה מרבב, להראות לי מערכת יחסים נפלאה וזוהרת
היה לי טוב
אבל היה בי משהו שרצה לברוח למפלצות חזקת ממך.
מצאתי את המפלצת שלי... מפלצת שעושה לי טרור ביום ונותנת לי אהבה בלילה. מפלצת שקורעת אותי כל פעם מחדש, אבל עם הדמעה הראשנה שנוטפת לי מהעין הופכת לכלבלב נאמן, מלקקת לי את הצעים, נצמדת, מיללת, מבקשת סליחה.
הוא לא מתכוון לפגוע בי, הוא פשוט כזה. הוא ילד רע.
כדי לקחת אותי ממך הוא הראה לי את הצד שלא ידעתי שיש בו, את האהבה, הרגש, התמימו, הטוהר... העצבות, הסבל. הצורך בי, ולא במישהו אחר.
למה בחרתי בו כשהרגשת בדיוק את אותו הדבר ? למה בחרתי בו כשידעתי שהוא יסתדר בלעדי ואתה לא ?
אני לא יודעת.
אני יודעת שאתה שונא את התשובה הזו... ני זוכרת את הפנים שלך באותו לילה נוראי... אני זוכרת הכל... היה לי קשה כל כך. היה לך בוודאי עוד יותר. אני לא יודעת איך אתה מצלליח.
אני הייתי במצב שלך פחות זמן. אני מסוגלת לשקוע לתוך תהומות ולחפור לי בחור החוצהברגע שאני קולטת תזזת של מישהו ממעל.
אני זונה, אני שרמוטה, אבל זה עוזר לי להתגבר. אתה תמים. הור... נקי... דברים כאלה לא עוזרים לך. הלב שלך טוב מדי. אתה לא יכול לשכח מה שהלב שלך לא מצליח לרפא...
אני כבר שכחתי הרבה, אבל משום מה הלב שלי לא רוצה להסגר. אני חושבת עליך כל יום. כל לילה. אבל גם עליו.
אני אוהבת שניים ? אי אפשר אני יודעת שאי אפשר. אבל שניכם חסרים לי, שניכם לא עוזבים אותי לרגע, שניכם כל כך חשובים לי.
אתה היית כל כך הרבה בשבילי. אין לך אפילו את הבלוג הזה, אתה לא יודע שהוא קיים בכלל... לא שזה ינחם אותך לקרוא.. בטח רק תתקשר אלי. ותשאל אותי שוב למה.
ואני אגיד לך שוב, אני לא יודעת...
למה עזבתי אותך אם עד עכשיו קש לי להשתחרר ממך. למה עשיתי את זה לך, למה עשיתי את זה לעצמי?
לא מספיק לי כלום. לא מספיק לי הסקס, לא מספיק לי האוכל, המים... לא מספיקה לי המוזיקה, אני לא מצליחה למצוא את הסף הכי קיצוני של משהו שיביא אותי לריגוש מטורף. ואני כל כך צריכה את זה.
אני צריכה כמה שיותר חזק, כמה שיותר אלים, כמה שיותר מלא ברגש. הכי הרבה. הכי מלא. פחות מזה, לא עושה לי כלום.
קשה לי, שוב, קשה לי להרגיש באמצע. אני לא ממצה שום דבר בעצמי, כנראה שאין מה למצות. הכל כבר מוצה. אני כמו אותיות שחורות על דף שקוף, קשה לקרוא ככה ספר. הכל מבולגן. ובחיים לא תמצא אפילו משפט אחד הגיונ, אלא אם כן תרים את הדף ותטה את הראש בצורה שתשבור לך עוד רגע את המפרקת, או לפחות תתפוס לך את צוואר.
היית מוכן לזה... ואני העדפתי להסגר. עכשי כשפתחתי את עצמי, הוא לא מוכן אפילו להעיף מבט.
עד שבא הפיצוץ.
הצעקות, הקללות, הבכי.
ושוב כמו שני כלבים, חיבוק חזק, לא יודעים אפילו למה אבל קשה לעזוב. בלי מילים.
גם אותך היה קשה לי לעזוב. החיבוק שלך נדיר. אני יכולה להשאר בין הידיים שלך לנח. כן הידיים השריריות והגדולות שלך, ננפח לך את האגו, אפילו שאתה לא קורא כאן חח. אני לא יודעת בכלל למי אני כותבת מילא אף אחד לא יקרא את זה זה ארוך וחופר מדי, נבכי נפשה של מטומטמת עם לב אבן שמחורר ביותר מדי מקומות.
עלובי החיים ספר טוב נראה לי אני אמשיך לקרוא אותו עכשיו עד שהדכאון שאני חוטפת ממנו יהיה כל כך עמוק שאני אדקור את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
