המסע הפרטי שלי

אני בהחלט יכולה לומר שאחת התובנות שהגעתי אליהם במהלך 25 שנות חיי היא שהגורל קיים ואם נחלום מספיק חזק החלום התגשם.

החיים, כהרגלם, ינסו למחוק לנו את החלומות הללו וכביכול "להחזיר" אותנו ל SO CALLED מציאות. השאלה המתבקשת היא, הלו המציאות היא תוצאה של המחשבות והרגשות שלנו? ואם כן, אז למה שנפסיק לחלום.

הפעם הראשונה שלי בניו יורק הייתה בגיל 12, הייתי אז עם אבי בטיול בת מצווה שכזה, הוקסמתי ארה"ב בכלל ומניו יורק בפרט ברמות שאי אפשר לתאר בכלל, הרגשה עוצמתית כזאת, של פה אני רוצה להיות, ובאותו הרגע נולד לו החלום האמיתי הראשון שלי:

לעבור לגור בארה"ב ולהתחתן פה! (להזכיר לכם הייתי רק בת 12)

אבא שלי אמר "תמשיכי לחלום" "נראה אותך" כמו שהוא אמר להרבה דברים בחיים שלי, ועל הרבה חלומות אכן וויתרתי בגלל ה"מציאות". אבל החלום על אמריקה היה מעבר, הוא בא מבפנים, ועם השנים הוא רק בעט ותפח וגדל.

חייתי את אמריקה בישראל, תוך שנתיים (גיל 14) הגעתי לאנגלית ברמה של שפת אם, אנשים לא האמינו, ספרים, סרטים, מחזות זמר, שינוי מבטא... בקיצור פרוייקט רציני. בצבא שירתתי בתפקיד, אשר סומנתי אליו אך ורק בגלל האנגלית שלי, והסביבה שנמצאתי בה הייתה בינלאומית לחלוטין.

אחרי הצבא, החלום קצת דעך, התחלתי לעבוד וללמוד וחכיתי לעיתוי הנכון ליסוע.

בגיל 23, אחרי מערכת יחסים כושלת, החלטתי שדיי לי, הגיע הזמן להתאוורר, ונסעתי לארה"ב הברית במטרה אחת.... לעבוד בכריסמסס שלושה חודשים ולחזור לחיים שלי בארץ.

הגעתי לפה, והבחור שאסף אותי משדה התעופה לבית הזמני החדש שלי, הוא היום בעלי. האהבה מצאה אותי, בארה"ב, כמו שידעתי כבר מזמן.

ד"א למצוא אהבה זה הדבר האחרון שחשבתי שא פעם יקרה. עברתי כל כך הרבה אכזבות בארץ, וכשכן הגעתי לקשר שחשבתי שיש עתיד, גם הוא ברח לחו"ל.

בראיה לאחור, בדיעבד, כל המהלכים שעברתי בחיי הובילו אותי למאיר.

מאיר, בעלי, אישי, מאהבי, החבר הכי טוב שלי, לימד אותי שאהבה אמיתית היא ללא תנאים, הוא אהב אותי שכולם אהבו אותי, כוסית יפה חכמה והוא גם אהב אותי כשהייתי בתחתית, מכורה לסמים, אגואיסטית, שקרנית, מכוערת.

ואחרי 12 שנים מייגעות וארוכות מאז הולדתו של החלום (גיל 25) התחתנו, נחשו איפה??? בניו יורק.

איפה שהוא סגרתי מעגל עם עצמי.

שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני חיה באושר ועושר, החיים תמיד מזמנים לנו מבחנים ומנסים להחזיר אותנו "למציאות". המחשבות על הארץ תוקפות אותי בתדירות מפחידה והפרידה מישראל היא הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

הגורל תמיד יתעתע בנו, וקבלת החלטות היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

השאלה היא אם הגורל קיים וקבוע מראש יש החלטות נכונות והחלטות שגויות? אנחנו תמיד נגיע למקום בו אנחנו אמורים להיות, גם אם הוא לא כל כך נכון לנו באותו הרגע.הרי לפי התאוריה הזאת כל החלטה אמורה לביא אותך מנקודה A לנקודה B על פי כלליםשנקבעו מראש.

כל החלטה שאני קיבלתי בחיים הובילה אותי למפגש עם בן זוגי ומספיק שהייתי מזיזה מהלך אחד קטן וכל התמונה הייתה משתנה.

ואם זה באמת לא משנה מה נחליט, כי הגורל קיים ושומר על מסלולו, מתי הוא כן משתנה? האם שינוי הגורל של עצמנו הוא בעצם שינוי האופי שלנו?

הרבה נקודות למחשבה.

אני אפרוש לי לישון, היה ארוך אני יודעת, אבל אני מקווה שלפחות שווה קריאה

לילה טוב

לירון