המסע הפרטי שלי

אני שונאת מבחנים, ולא אני לא מדברת על המבחנים שאנחנו עושים בבית ספר או באוניבסיטה, הלוואי... אני מדברת על המבחנים של החיים.

החיים מזמנים לנו מבחנים כל הזמן, חלקם חשובים יותר חלקם חשובים פחות.

אני לפחות מהרבה מבחנים ברחתי, בהרבה מבחנים נכשלתי, ועדיין אני מנסה לפענח את הנוסחא, איך לעזאזל מתכוננים לזה, מה החומר שצריך ללמוד, ואיך יודעים אם עברנו או לא.

פעם חשבתי שמבחנים הכי קשים הם ביני לבין עצמי וההתמודדות שלי עם רגעי משבר, היום אני מבינה שטעיתי, המבחנים הכי קשים הם בין אדם לחברו, מה הגבול של כל אחד ואחד מאיתנו בנתינה לזולת.

כאשר אנו מגיבים מתוך האגו שלנו, מתוך הרצון לקחת, מתוך היצר החייתי לשרוד, אנחנו דורכים על אנשים סביבנו, פוגעים, לוקחים בכוח.

כשאנחנו מרגישים מנוצלים, אנחנו משתנים, הופכים להיות רעים. הרבה אנשים יגידו,"אם אין אני לי, מי לי", ואנחנו נמצאים בג'ונגל והחזק שורד.

האם זה באמת נכון? האם אנחנו אחרי מריבה או אחרי מעשה אגואיסטי הולכים לישון עם חיוך? האם הנשמה האמיתית של כל אחת ואחד מאיתנו לא פצועה?

פה הטעות, אנחנו לא בג'ונגל, אנחנו בני אדם ואסור לנו לשכוח, ואנחנו כן שונים מהחיות, המנגנון שלנו עובד קצת אחרת, והתהליך של נתינה ואהבת הזולת בחיים הוא בלתי נפרד מההרגשה של להיות מאושר.

אבל איך עושים את זה? איך משתנים? זה המבחן!

אחת הדרכים שלי היא פשוט לזרוק את המחשבות ולא לתת לאגו לתעתע בי, לצאת לריצה, לשמוע מוזיקה, לא לחפור במחשבות, ואז הכעס נעלם.

להסתכל על עצמי קודם, לא תמיד אני מצליחה אבל באנגלית יש משפט שאומר "PRACTICE MAKES PERFECT", אז אני בדרך.....

אני יוצאת לריצה