קצת יותר מחצי שנה עברה מאז ביקרתי פה בפעם האחרונה. אני עדיין חיי. צוחק, מחייך, כועס, עצוב, מתרועע עם אנשים, פוגש חדשים, שוכח מישנים, נזכר, שוב שוכח, מגשים, עושה. אבל משהו תמיד מחזיר אותי לכאן, לפינה האפלה והטובה שלי. פאק, אני כאן מאז 08'. ולפני זה בבלוג אחר מאז 05' ולפני זה באיזה מחרברת שבטח זרוקה לי איפושהו במחסן. אבל מה זה? מה הדבר הזה שמחזיר אותי כל פעם מחדש?

 לדעתי זאת הבדידות, הרקע השחור, הקנבס המלנכולי שמלווה שאת המנגינה שלי. אני לא אדם עצוב. באמת שלא. אני כן איש של מצב רוח ונורא מוחצן בעניין הזה. אם אני שמח, רואים את זה מיד, וכל הסביבה שלי מרגישה ושמחה יחד איתי; אבל אם אני עצוב, אני מקרין את זה החוצה, ואפילו לא מנסה להסתיר. ככה אני. שק של מצב רוח.

  וזה לא שאני בתקופה רעה. וכבכן, לא התקופה הכי טובה שיכולתי לבקש, אבל בהחלט לא הכי גרועה שיכולתי לדמיין. אבל משהו בכל זאת. משהו מכרסם. הבדידות הזאת שעוקבת אחריי, ממש כמו הצל הפרטי שלי. לכל מקום שאפנה, היא כבר מחכה לי מעבר לפינה. היא תמיד שם ומצד אחד הגיוני שמתרגלים, אך מצד שני, איך אפשר להתרגל לזה? לבדידות הזאת?

  וכשאני אומר שלא הכל רע, אני ממש מתכוון לזה- לאחר הרבה לבטים, התלבטויות והתחבטויות, התחלתי סוף סוף ללמוד לתואר בצילום, הלכתי עם החלום, עם הפאשן והאמת? הולך לי ממש לא רע, וכבר סיימתי סמסטר מבלי לנוס על נפשי, כמו שקרה בעבר, בכל מיני חוויות אקדמיות אחרות. אני לאט לאט מתקדם בתחום, צובר תיק עבודות מכובד ועובד בכל מיני הפקות, אירועים ומשמש כצלם ספורט בין היתר. דברים מתחילים לזוז. הדרך למעלה אמנם ארוכה ומייגעת, אבל אני מאדרפאקר נחוש ועקשן.

  אבל הבדידות הזאת. היא פשוט לא עוזבת אותי בשקט. זה נכון שלפעמים טוב הלבד הזה, זמן האיכות עם עצמך, ובכן...זה כאילו שיש לי חרדות ממנו. מהלבד הזה. היום יותר מתמיד זמן הלבד הזה מעיק עליי ואני מעדיף להימצא בחברת בני אנוש. כמה אירוני. עבורי. 

-