פשוט נמאס לי.

לאן שאני לא הולך ועם מי שאני לא מדבר, בהתחלה מעריכים אותי, מספרים עליי רק דברים טובים (טוב, כשאני שומע לפחות...), וכולם מתייחסים אליי כאחד מכולם.

עד שאני מספר להם את הסוד הגדול ביותר שלי, אותו אני מסתיר כמה המון שנים, מאז שהייתי נער צעיר.

אני אוהב גם וגם.

כמה שזה שונה

כמה שזה לא פופולרי,

כזה אני, ובבקשה מכם, קבלו אותי כמו שאני.

אני אוהב גם וגם אבל זה לא הופך אותי לפחות אדם מכם,

פשוט לאהוב רק צד אחד לא מתאים לי.בבקשה תתמכו בי כי כל החברים לא מבינים.

קשה לי, הלב שלי נקרע.

אני לא יכול להסתיר את העובדה הזאת כי להסתיר זה להתבייש, לחשוב שזה לא נכון.

אבל אני מאמין שזה מותר, ושזה בסדר. שונה, אבל בסדר.

אני מקווה שהעולם יידע לקבל אנשים כמוני, ושיתיחסו אליי כאל אחד מכולם,

הרי כשחושבים על זה, אולי זה לא כל כך נורא.

יש לי המון מקום בלב וכנראה שצד אחד לא יכול למלא את החלל לבד, והלב שלי צריך גם את זה וגם את זה.

כזה הוא הלב, עובד בלי היגיון.




ולסיכום, אני אוהב גם וגם.

גם את מכבי (ת"א) וגם את בית"ר.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285