אני לומד למבחן בפסיכולוגיה, במסגרת תואר בהוראה, ומבין כמה מורים אמורים לדעת לזהות דברים קטנים בהתנהגות הילד.
כל דבר קטן יכול להתפרש כסימן מצוקה,
אז איך, לכל הרוחות,
במשך כל שנות לימודיי בביה"ס, לא זיהיתם סימן כלשהו למצוקה מצדי,
למרות שהייתי קורבן לאלימות מצד אבא שלי?!
הרי אני זוכר בבירור (למרות שכמעט אין לי זכרונות מהתקופה ההיא) שהגעתי לבי"ס כשאני לובש חולצה ארוכה עם צווארון גבוה, דבר מאוד לא אופייני לסגנון הלבוש שלי, כי כל גופי היה מלא בשטפי דם,
ואני בטוח שהפגנתי לא מעט סימני מצוקה.
אז איך לא עליתם על זה?!
או שהעובדה שאמא שלי עבדה אתכן בביה"ס גרמה לכן לוותר עליי ולשתוק?!
כמה כאב יכולתם לחסוך ממני, כמה תסכול ובטחון עצמי נמוך?!
אדם אחד שיבחין, זה כל מה שהייתי צריך במשך 12 שנות הלימוד, שיציל אותי.
אני ידעתי להתגבר על זה והגעתי לאן שאני היום,
אבל אם כשלתם איתי, מי יודע עם עוד כמה ילדים נכשלתם, שברגע זה ממש סובלים מנחת זרועם של מבוגרים במשפחתם, ואם הם יצליחו להתגבר על כך לבד כמוני או לא?!
כינוי:
Benish
בבלוג זה
בכל הבלוגים
