האופי מראה את החיים

עולם של דמעות

"לאן אתה הולך?" שאלה מאדי בתוקפנות את עידן, חבר שלה. "אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. תביני את זה!" אמר והלך בכעס. היא לא האמינה למה שקרה. החברה הזאת, החברה שקוראת לעצמה חברה טובה. היא אשמה בכל. היא זאת שאמרה לעידן שהיא התנשקה עם שיין. היא אהבה כל כך את עידן. הוא היה גבר חלומותיה. מאדי הייתה בסך הכל בת 16, החיים שלה אולי נראו לאחרים רגילים למדי, אבל תמיד בא משהו בפתאומיות ומנפץ את חלומה, בדיוק כמו עם עידן. אלה שהפעם זה בגלל חברתה. בעצם, אי אפשר לקרוא לה חברה. היא העדיפה לא להגיד את שמה יותר. היא גם ככה נמאסה עליה בזמן האחרון. חושבים שחייה רגילים? אז ממש לא. בכל סיפור בו היא מתחילה, יש גם סוף. אבל מה שלצערה הרב לא סוף טוב.

היא הלכה ברחובות תל אביב לבדה, דמעותיה שוטפות את פניה במהירות. היא כמעט ולא ראתה את דרכה בגלל שדמעותיה עושות אותה כמעט ועיוורת. "למה החיים שלי ככה? אני מרגישה כאילו נולדתי לשטן" מלמלה לעצמה בבכי. היא נשמה עמוק וניסתה להתאפס על עצמה. היא החליטה שלא משנה מה, היא תמשיך את חייה. אסור לה להתלונן. תמיד היו אומרים לה שהחיים הם מתנה, וצריך לשמור עליו, אחרת סופו יהיה לא טוב. היא ניסתה לנגב את הדמעות אבל הם חזרו שוב ושוב. "את בסדר?" שמע קולו. היא הרימה את ראשה וראתה נער, נראה בן גילה. שיערו היה שטני ועיניים כחולות מהממות. "כן, אני בסדר" אמרה לו וניגבה את דמעותיה ביסודיות. "מה קרה?" שאל אותה. הוא הוביל אותה לעבר ספסל שהוצב בפינה ושם היא התחילה לספר לו הכל. היא באמת ולא האמינה שתוכל להיפתח ככה למישהו זר שהיא לא מכירה. "אני מבין אותך, באמת!" אמר לה וניסה לנחם אותה. "גם לי זה קרה... פעם" אמר והסתכל על הקרקע כשהאזרחים הולכים ושבים. "באמת?" שאלה. "כן. יודעת מה?" שאל אותה וחייך אליה חיוך חושף שיניים. "מה דעתך שנצא מחר? אני יודע שזה קצת בפתאומיות, אבל אני חושב שאת צריכה קצת הסחת דעת" אמר לה. על מה הוא מדבר? איזו הסחת דעת? שאלה את עצמה. היא החליטה לבדוק למה הוא מתכוון. הוא נראה לה ממש חמוד. "אוקי" אמרה וניסתה לחייך, אבל כל מה שיצא לה היה חיוך עקום ומזויף. "אוקי, אני אתקשר אלייך. תוכלי להביא את הטלפון שלך?" שאל והושיט את ידו ועט שהיה לו בכיס מכנסיו. היא כתבה את הטלפון שלה ואז שניהם קמו. "טוב, אני צריך ללכת. ניפגש, ומצטער על החבר שלך!" אמר לה בחיוך. "האקס שלי!" הזכירה לו. "כן.." אמר הוא, מבויש מתמיד. "אז אני הולך. ביי, מאדי!" אמר לה, נופף לה והתחיל לרוץ לכיוון הנגדי בו הלכה בהתחלה. היא חשבה שכדאי לפתח איתו את הקשר, היא הרגישה רגש מוזר בתוכה, אבל לא ידעה מה הוא. היא חזרה לביתה, עדיין חושבת על אותו נער שפגשה ברחוב. עכשיו נזכרה שלא יודעת איך קוראים לו. "שלום, מתוקה" אמרה אמה כשנכנסה הביתה. "היי, אמא" אמרה מאדי ואז נכנסה לחדרה. היא ישבה מול שולחן הכתיבה שלה והמחשב שלה. היא התחילה לתופף עם אצבעותיה על השולחן בחוסר שקט. הוא לא אמר לה מתי יתקשר. איך תוכל להתכונן ליציאה הזאת? חשבה בליבה. צלצול הטלפון שלה העיר אותה מחלומותיה והיא ענתה לו. "הלו?" שאלה. "מאדי?" שמעה את שרית. החברה הכי טובה שלה לשעבר, זאת שבגדה בה מאז ומתמיד, והייתה עיוורת כדי לשים לב. "מה את רוצה? הטיפה לה. "אני באמת מצטערת. בבקשה תסלחי לי" התחננה. אוי, כמה שהיא חיכתה שהיא תתחיל להתחנן בפניה. היא תמיד התחננה בשבילה כדי שתביא לה משהו. כמו למשל את אחת משמלותיה שתמיד רצתה ללבוש, אבל היא לא רצתה לתת לה, או כמו את מגפי העור הלבנות והמדהימות שלה. משום מה היא אף פעם לא נתנה לה דברים שלה, אלה אם כן היא התחננה בכל הרצינות שיש בה. "אני לא רוצה לשמועה מימך" אמרה מאדי וניתקה לה את שפופרת הטלפון על פרצופה. היא כל כך כעסה עליה עד שהייתה יכולה לחנוק מישהו באותו הזמן. הזמן עבר. עברו כבר שלושה ימים והנער שפגשה לא צלצל אליה, אפילו לא פעם אחת. היא חשבה שהוא שכח. או שאולי הוא איזה פדופיל שפשוט רצה את הטלפון שלה. כשהיא מסתובבת ברחבי חדרה צלצל הטלפון והיא נגשה אליו במהירות כדי לענות, כהרגלה בשלושת הימים שעברו. "הלו?" שאלה. "היי, מאדי?" שאל מישהו בקו. "כן, זאת אני" אמרה בהתרגשות. היא לא חשבה שתשמח כל כך לשמוע אותו שוב. "היי, זה מי שפגשת זוכרת?" שאל. "כן, ברור" אמרה וקפצה במקומה. "אז... מה שלומך?" היה נדמה כאילו לא ידע מה להגיד. "שלומי טוב!" אמרה בחיוך. "יש חדש עם חבר שלך... סליחה, האקס שלך?" שאל והיא צחקקה. "לא. הכל כהרגלו משלושת הימים האחרונים. הוא לא מדבר איתי ואני לא איתו" ענתה לו וישבה על מיטתה. "אההה. את רוצה אולי להיפגש ליד התחנה המרכזית? ואז נלך למקום שאת רוצה?" שאל אותה. "בטח. אשמח" אמרה מאדי. "אוקי. אז מחר בשש בערב שם" אמר. "אוקי. אזכור!" אמרה לו וניתקה את השיחה. היא נשכבה על מיטתה, חושבת על מחר. לפתע היא נזכרה שהיא לא יודעת מה ללבוש, אז היא רצה לארונה והתחילה לבחור בגדים.

יום למחרת היא פגשה אותו ליד התחנה המרכזית. הוא היה לבוש בג'ינס קהה ובחולצה אפורה מדהימה, שהתאימה לו באופן מושלם. "את נראית מדהים" אמר לה והסתכל על בגדיה. מאדי לבשה את השמלה הסגולה שלה עם הפסים הלבנים ומגפיים לבנות עד הברך. "תודה" הודתה לו והסמיקה. "גם אתה נראה מדהים" אמרה לו. "תודה" אמר לה והסתכל סביב. "אז... לאן את רוצה ללכת?" שאל אותה. "אולי אתה רוצה ללכת לאכול פיצה. יש חנות ממש טובה" הציעה מאדי. "נשמע טוב. דרך אגב, קוראים לי תמיר" הציג את עצמו. "שם יפה" אמרה לו. "תודה" הודה לה. הם עברו את הכביש לכיוון החנות והזמינו שם פיצה. "את יודעת... את נראת לי מיוחדת. הייתי רוצה לפתח איתך את הקשר איתך יותר" אמר לה והחזיק בידה, בזמן שאכלו את הפיצה שלהם מול שולחן עגול עם כיסאות גבוהים. "גם אני" אמרה לו. מה הרגש הזה שהיא מרגישה? היא מרגישה אחרת כשהיא לידו. מה קורה לה? הם סיימו את הפיצה והתכוונו לחצות שוב את הכביש כדי ללכת להסתובב קצת. הם חצו את מעבר החצייה אך לפתע שניהם ראו אור מסנוור. תמיר דחף אותה קדימה במהירות בעוד הוא עומד במקומו. מכונית דרסה אותו והוא היה מוטל על הרצפה עם שלולית דם. "לא!" בכתה ונפלה על ברכיה בבכי מר. עכשיו ידעה מה ההרגשה, היא אהבה אותו. "עולם של דמעות" מלמלה לעצמה בעצב.