האופי מראה את החיים

טוב, זה הפרק השלישי של הסיפור.

תהנו (:

פרק 3

"לין, את נולדת עם קול" אני יודעת שנולדתי עם קול אבל... "למה אני לא מצליחה?" – "את לא מצליחה, כי את לא רגילה לשיר ליד אנשים. שרת פעם במקלחת?" הנהנתי בראשי. "תתחילי לשיר, בקול רם. ואז תגידי לי בפעם הבאה שנפגש עם הצלחת" ככה הוא אמר לי. אבל לא, לא הצלחתי לשיר בקול רם כשהתקלחתי. כשאמרתי לו את זה, הוא אמר, "את מתביישת לשיר מול קהל" ואז... הבנתי למה אני לא מצליחה לשיר!

~4 שנים לאחר מכן~

"תפסיק לבלבל לי את המוח" אמרתי באדישות והלכתי לקחת לי משהו מהמקרר. "אבל למה לא?" ניסה לשכנע אותי טים. "כי אני לא רוצה. מתי תבין שאני לא יכולה?" שאלתי. הוצאתי בקבוק מיץ מהמקרר ומזגתי לארבע כוסות גדולות. "את מפסידה" אמר שון. "זאת הזמנות בשבילך להתגבר על הפחד הזה" אמר אלכס וקם מהספה. "אבל אתם לא מבינים שאני לא יכולה? זה מול כל בית ספר" אמרתי, ואז שמתי לב שבטעות פספסתי את הכוס, וקצת מהמיץ נשפך על השיש. "אז איך את בדיוק רוצה להיות בלהקה?" שאל טים ונשען עלי. נעצרתי בזמן שניגבתי עם סמרטוט את המיץ. השפלתי את ראשי. "תני לזה הזדמנות... אני בטוח שתצליחי" הוא חיבק אותי בידו הימני וחייך. הורדתי את ידו. "אני לא יודעת" אמרתי והחזרתי את הבקבוק למקרר. "את מפסידה כאן הזדמנות חד פעמית. את יודעת שטקסי השירה לא באים בכל שנה. כל בית הספר יודע שאת שרה, או לפחות מנסה" אמר טים. "זה שמר ביידן נתן לך הזדמנות לשיר סולו, מול כל בית הספר, זה אימון מצוין בשבילך. אחרי שתביני שלשיר מול קהל זה לא מפחיד וקל מאוד, תוכלי לשיר בצורה מושלמת" מר ביידן הוא המנהל שלנו. רזה, גבוה, שיער שחור, ותמיד לובש חליפות מהודרות ושחורות. "מאיפה אתה יודע? זה לא ששרת אי פעם" אמרתי. "לא, לא שרתי ואני גם לא יודע. אבל את יודעת, גם אני פעם פחדתי לנגן בגיטרה חשמלית מול ההורים או חברים שלי. פחדתי שאני אטעה באחד האקורדים והטבים. ובכלל, פחדתי שלא אזכור מה המשך המנגינה שרציתי לנגן. אחרי שאמרו לי שזה לא מפחיד בכלל ושאני פשוט צריך לנגן מכל הלב, ניסיתי והצלחתי. ואז בעצם גיליתי שהמבחן הכי טוב בשביל עצמך כדי לגבור על הפחדים, הוא בסך הכל לקחת הזדמנות ולנסות בעצמך. כל מה שאת צריכה עכשיו זה רק להאמין שתוכלי לשיר מול הקהל" אמר טים בשכנוע קל. חשבתי קצת. "אני צריכה לחשוב על זה" אמרתי לו. שון ואלכס הסתכלו עלי מהספה. לקחתי את ארבעת הכוסות לשולחן ונאנחתי.

טקס השירה יחול בעוד ארבעה ימים בלבד, ואני לא יודעת אם כדאי לי לשיר או לא. אחרי ששלושתם הלכו הביתה, נכנסתי למקלחת. זרם המים שטף אותי לגמרי. נשמתי עמוק וניסיתי לשיר בקול רם, למרות שההורים שלי יכולים לשמוע. אבל הדבר היחידי שיצא לי זה רק מלמולים קטנים, שגם מהם היו זיוף אחד גדול. הנדתי בראשי. איך הם רוצים שאני אשיר מול כל בית הספר ככה? מה אם אני אשיר וכשאחזיק את המיקרופון, לא ישמעו אותי בכלל, רק מלמולים קטנים וחלושים? אני לא רוצה להביך את עצמי מול כל בית הספר. אני בכיתה י' עכשיו. אני בתיכון, והשכבה שלנו הכי קטנה. אני כבר בטוחה שאם אפשל כל בית הספר יצחק עלי, ולא אוכל לסבול עוד שנתיים איומות של צחוקים והשפלות. יצאתי מהמקלחת וכיסיתי אותי במגבת. הסתכלתי על עצמי במראה. לא, אני לא יכולה לשיר מול כל בית הספר. אין מצב שאני אעשה צחוק מעצמי. אני כבר אומרת לכם- זה לא יקרה!