האופי מראה את החיים

טוב, הפרק הרביעי של הסיפור כאן!

תהנו ^^

פרק 4

"נו, מה החלטת?" שאל. "לא, מצטערת, אני לא שרה" אמרתי לאלכס. "איזו עקשנית את. את לא מבינה שזאת הזדמנות חד פעמית בשבילך?" שאל וישב לידי. תאמין לי שיש עוד אפשרויות, אבל מול כל בית ספר? שכח מזה!" פסלתי את דבריו. הוא נאנח. "את עוד תצטערי על זה" אמר. "להצטער על מה?" שאלתי והוצאתי את הספרים לשיעור השלישי שלנו. "על מה שיקרה אם לא תשירי" הסביר לי. "לא יקרה שום דבר. אני צריכה להתחיל מקטן" אמרתי לו. התחלתי לבדוק אם היו שיעורים. למזלי לא היה. "אתה לא אמור להיות בכיתה?" שאלתי אותו. "כן, אבל המורה שלנו לא הגיעה אז ברחתי משם. למי בכלל יש כוח להסתכל על הקירות?" שאל והסתכל על התקרה. "לך?" שאלתי בגיחוך. "מצחיק מאוד" הוא חזר להסתכל עלי. "יואו, שמעו משהו קורע" הגיע שון. הוא לקח את הכיסא מהשולחן שלפנינו, ושם את המשענת לכיוונינו, כך שהוא יושב על הכיסא בצורה הפוכה. "כשביקשתי ללכת לשירותים, ראיתי בדרך אחת מין הבנות בשכבה היותר בוגרת- בלי מכנסיים. היא בדיוק רואה אותי ומתחילה לצעוק שלא תאמינו. אתם לא יודעים איך צחקתי מכל העניין בדרך" אמר והתחיל לצחוק. "פאק, חבל שפספסתי" אמר אלכס. שון משך בכתפיו. "איך החיים?" שאל והפך את הכיסא, מתנדנד עליו. "חרא" אמר אלכס. הסתכלתי מחוץ לחלון. "פעם ראשונה שאתה אומר על החיים שלך חרא!" אמר שון. "מה קרה?" – "לין עדיין לא מוכנה לשיר מול בית הספר. ככה לעולם לא נצליח להיות להקה" אמר. הסתכלתי עליו באיום. "תפסיק לנדנד. אתה לא רואה שאני במצב נפשי קשה?" שאלתי ונתתי לו כאפה קטנה לראשו. "לא. אני רואה אותך כילדה עצלנית שלא מוכנה להסתכן כדי להגיע להישגים" אמר אלכס ושפשף את ראשו. "נכון, אני ילדה שלא מוכנה להסתכן. אני לא מוכנה שכל בית הספר ישמע אותי מזייפת או מוציאה מלמולים" אמרתי לו. שון ואלכס הסתכלו עלי, ואז התחילו לצחוק. "די כבר. רואים? אפילו אתם צוחקים על זה" אמרתי. "אנחנו לא צוחקים על זה שאת ממלמלת או מזייפת. תאמיני לי, יש הרבה שתמיד מזייפים והם שרים מעולה. אני בטוח שכשתשירי מול כולם הפחד שלך יעבור אחרי שתתחילי לשיר. לעולם לא תוכלי לשיר כמו שצריך בלי שתנסי לפחות פעם אחת. כמו שאת יודעת, לשיר רע זה לא בושה. יש מלא שלא יודעים לשיר" אמר שון. הנדתי בראשי. אני לא רוצה להסתכן! לא עכשיו לכל הפחות.

מחר הטקס, ועדיין לא הסכמתי לשיר. ראיתי את טים ואלכס הולכים למר ביידן ומדברים איתו. ראיתי את זה כשהייתי צריכה להביא משהו מהספרייה. זה היה מוזר שהם מדברים איתו, הם הרי לא סובלים אותו- בערך. "לכי תסדרי את החדר שלך, עכשיו!" שמעתי את אמא שלי מכריזה בקול כועס. אני שונאת כשאמא שלי כועסת עלי. רצתי לחדרי וסגרתי את הדלת, נועלת אותה ליתר ביטחון. נשמתי עמוק והסתכלתי על החדר שמבולגן מבגדים וספרים. אין לי כוח לסדר, אבל לא אעשה את זה, אהיה מקוללת לנצח. התחלתי להרים את הבגדים מהרצפה, מקפלת ומכניסה לארון. אחרי 2 דקות בערך, החדר היה חצי נקי. הרגשתי שזה הולך להיות עוד הרבה זמן. המשכתי להרים. כשהרמתי חולצה ירוקה, ראיתי את הפלאפון שלי על הרצפה. "אז כאן התחבאת מה?" מלמלתי לעצמי. לפתע הגיעה הודעה והפלאפון השמיע צפצוף. פתחתי את ההודעה והתחלתי לקרוא.

"יש לך הזדמנות אחרונה עד מחר להחליט אם את שרה או לא. תאמיני לי שלא תוכלי לצאת מזה" היה כתוב שם. "באהבה, אלכס" זה מאכלס- כמה צפוי. זרקתי את הפלאפון שלי על המיטה, מתעלמת מההודעה וממשיכה להרים את כל הבגדים. זאת באמת עבודה מפרכת. אני חושבת שהעבודה הזאת קשה הרבה יותר מעבודת הפרך שהמצרים נתנו לבני ישראל במצריים. אוף, על מה לעזאזל אני מדברת? אלכס צדק, אני באמת ילדה עצלנית!

עוד מעט הטקס מתחיל, ואני כבר ישובה על הפרקט האפור שמחוץ לבניין. הטקס הוא במגרש הספורט. השכבה שלי יושבים על הרצפה, והכיתות האחרות על ספסלים וכיסאות. אני כל כך שונאת לשבת על הרצפה, זה ממש לא נוח. הטקס כבר עוד מעט מתחיל. ראיתי את אלכס וטים מגיעים אלי ואל שון. טים ישב לידי ולידו אלכס. "היי" אמרו. "היי" אני וטים אמרנו חזרה. מר ביידן עלה לבמה שהשכבה הבוגרת הכינו לכבוד הטקס, והתחיל לקרוא את נאומו. אחר כך ראיתי את אלכס אומר לי לבוא איתו לרגע. הוא לקח את ידי, ויצאנו מטווח הראיה של כל היושבים. בעצם, הייתי מאחורי הבמה. "מה קרה?" שאלתי. הסתכלתי על מר ביידן שירד מהבמה. מקודם הוא הזמין מישהו לבמה, אבל לא שמעתי מי. ראיתי את אלכס דוחף אותי לבמה, ואני? אני קפאתי. שיט. אז לזה הוא התכוון כשהוא אמר שאני לא אצא מזה? אני צריכה לשיר עכשיו?