חשיפת מאגרי הענק של הגז הטבעי בים התיכון, כיכבה בכותרות בימים האחרונים. מצבור בלתי יתואר של מילים נשפכו על חשיבותו של הגילוי לכלכלת מדינת ישראל, לעצמאותה ולביטחונה. כפי שהגדיר זאת יצחק תשובה, זהו "יום חג גדול למדינת ישראל וציון היסטורי".

חשיבותו של הגילוי, אכן, עצומה: מדינת ישראל צפויה לחסוך אחוזים ניכרים במחירי האנרגיה, תפחת התלות בגז ממצרים או מהמאגרים מול חופי עזה; התלות בנפט הערבי תרד, ותתכן אף אפשרות לייצוא הגז; הקידוח יאפשר לממשלה להתארגן כראוי לפרויקט יבוא גז טבעי נוזלי (LNG)  ואספקתו למשק; ואולי אף נכון יהיה לשקול מחדש את הקמתה של תחנת הכוח הפחמית הנוספת באשקלון.

מדינת ישראל איננה משופעת (בלשון המעטה), במחצבים טבעיים או בחומרים נדרשים, אולם התברכה באוצר ההון האנושי. גם לאחר גילוי מאגרי הגז הטבעי בשטחה, היא איננה מסוגלת להתחרות במשאביה החומריים במדינות אחרות, והתלות במשאבים ובמדינות אחרות תמשיך ותלווה את מדינת ישראל שנים ארוכות.

מדינת ישראל מבססת את קיומה ושגשוגה על הון אנושי, על חדשנות וצמיחה. אלו מוצאים את ביטויים בפיתוח תעשיית היי-טק, אשר הובילה את מדינת ישראל לצמיחה כלכלית מרשימה בשיעורים יוצאי דופן ביחס למדינות המפותחות. התפתחות זו הינה פועל יוצא של מגוון תהליכים, מוקדמים ועכשוויים, אשר המרכזי שבהם הנו קידום המחקר והפיתוח. תהליכים אלו תורגמו למגוון טכנולוגיות בעלות פוטנציאל כלכלי, שיושמו בידי כוח אדם מוכשר ומיומן. בעשור השביעי למדינה, הנכסים המקנים לישראל יתרון יחסי (בהשוואה למדינות אחרות) הם אותם נכסים אינטלקטואליים, שהפכו אותנו למעבדה העוצמתית של רעיונות טכנולוגיים , מעין "עמק הסיליקון" בזעיר אנפין.

בניגוד לתחזיות האופטימיות ולכותרות הרעשניות של הימים האחרונים, מקומה של מדינת ישראל איננו בשורה אחת עם המדינות המייצאות יצאניות הנפט, הגז או היהלומים. יתרונה העיקרי של מדינת ישראל הוא בתחום המו"פ, ממנו נגזר פוטנציאל הצמיחה העיקרי שלה בעתיד, והוא זה הממקם את ישראל במעמד ראוי בקרב מדינות מפותחות בעולם. יתרונות אלה מהווים את חוד החנית של כלכלת העתיד של מדינת ישראל ואת הבסיס לצמיחתה.

טעות תהיה להסתמך על גילויים של אוצרות טבע ומחצבים, לצמיחת כלכלתה של ישראל; שכנינו מסביב מהווים הוכחה חיה להסתמכות זו. על מדינת ישראל למקד את המאמץ והמשאבים הלאומיים בפיתוח תחומים בהם יש לנו פוטנציאל צמיחה כלכלית וחברתית בעתיד - ההון האינטלקטואלי האנושי.

כמות העימותים שנוצרת בין חבר כנסת פעיל שממקד את עיקר מרצו בחקיקה לבין פקידי האוצר ונציגי הממשלה יכולה לשמש כמדד לא רע לדי למידת הצלחתו בעבודתו הפרלמנטארית.  לרוב, מדובר בעימותים על רקע חקיקה פרטית – בין אם תקציבית ובין אם לאו – אשר הממשלה מתנגדת לה נחרצות, מכל סיבה שהיא. על מבול החקיקה הפרטית של חברי כנסת כבר נכתבו הררי מילים, והצעות החוק, שחלקן הגדול נשאר בגדר "הצהרות חוק", גודשת את מסדרונות הכנסת וועדותיה ומסרבלת את תפקודן.

לטעמה של הממשלה, רובן המכריע של הצעות החוק הפרטיות (אם לא כולן), אינן רצויות. לטעמי, ראייה זו של הממשלה מקורה במקום עמוק יותר, והוא ירידת קרנה של הרשות המחוקקת במאזן הכוחות והבלמים של רשויות הממשל. בראיית הממשלה, תפקידה של הכנסת בפיקוח על פעולות הממשלה מיותר ומעכב, ההופעה בפני וועדות הכנסת נתפסת כ"משחק" או כבזבוז זמן, והצעותיה של הכנסת הנן בגדר המלצה בלבד. העימותים החוזרים ונשנים בין שרי הממשלה לבין יו"ר הכנסת או ח"כים (דוגמת ערב אישור חוק ההסדרים או חוק התקציב, התארכות הדיונים בתקנות ובצווים וכיו"ב), כולם מצביעים על זלזול בכנסת. התואר "הרשות מחוקקת", אליבא דממשלה, רלוונטי רק באשר לאישור הצעות חוק המוגשות על ידה.

מאבקי הכוח בין הכנסת והממשלה, מסתיימים לרוב, בניצחונה של הממשלה. חברי הכנסת מתחלפים, ממשלות קמות ונופלות, פקידי הממשלה נשארים, ועולם כמנהגו נוהג. ואולם, פעמים רבות, ניצחון הממשלה הוא בבחינת "ניצחון פירוס". הכוונה להצעות חוק פרטיות, שקולות והגיוניות, המשנות את ההסדרים הקיימים, הצופות פני עתיד, או פעמים רבות יוצרות רפורמה בתחומים שהממשלה לא נתנה את דעתה עליה. הממשלה, מתוך תגובה מותנית ומתוך שיקולים קואליציוניים גרידא, מתנגדת להצעות החוק, ועושה מאמצים – המגיעים לעיתים עד כדי הכרעת ראש הממשלה – למנוע ולהפיל את הצעת החוק.

דא עקא, חלק מהצעות החוק שצלחו את תהליך החקיקה, חרף התנגדות הממשלה, מאומצות לחיקה החם של הממשלה והיא מיישמת אותה בהתלהבות. כך, מאמצת הממשלה את ההסדרים והחקיקה בתחום מסוים, לאחר שהפעילה את כל התותחים והארטילריה הכבדה כנגדה. לחילופין, "נזכרת" הממשלה בהצעת חוק שהפילה, רק לאחר שהתרחיש הגרוע התממש, והיא ממהרת לאמצה כחוק ממשלתי.

לאחרונה, הייתי עד להתרחשות זו בחוק שיזמתי עוד בשנת 2007, "חוק הסיוע לשדרות". הצעת חוק, אשר הוגשה בעקבות מתקפת הקסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, נכתבה כהוראת שעה, וכללה הטבות בתחום המיסוי, הארנונה, החינוך, ההכשרה המקצועית וכו'. הצעת החוק, אשר חתמו עליה כ-73 ח"כים מכל סיעות הבית, זכתה להתנגדות גורפת בוועדת השרים לענייני חקיקה בממשלה. בתהליך שארך מספר חודשים ולאחר אין ספור משברים והתנגשויות, אושר החוק. בשבוע שעבר, ביקשה הממשלה להאריך את תוקף החוק למשך שנה נוספת.

דוגמה נוספת היתה בהצעת חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), שהובלתי עם ח"כ ראובן ריבלין, אשר העניק הגנה לרוכשי הדירות במצב בו המוכר אינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו על פי חוזה המכר, וסתמה את הפרצות שנתגלו בחוק שאפשרו את משבר "חפציבה". על אף התנצחויות ומשברים אין קץ, צלחה הצעת החוק את תהליך החקיקה, על אפו ועל חמתו של משרד הבינוי והשיכון. בימים האחרונים גיליתי, להפתעתי, כי הדבר נמנה בין הישגי המשרד המובהקים בשנים האחרונות.

דוגמאות אחרות? לפני למעלה משנה התנגדו בעיקשות הממשלה והקואליציה להצעת החוק של ח"כ חיים כץ להגבלת ההשקעה של קופות גמל וקרנות פנסיה באג"ח בסיכון גבוה. הצעת החוק הוסרה מעל שולחן הכנסת, והוזכרה רק כאשר שר האוצר והמפקח על הביטוח במשרדו, החליטו לאחרונה (לאור המשבר הכלכלי) ליצור תקנות ליצירת מסלולים, שיגנו על חסכונות חוסכים מבוגרים.

אז מה המסקנה? הייתי רוצה לומר כי על הממשלה לבחון בקפידה כל הצעת חוק, ולא לקפוץ כנשוכת נחש בראותה הצעת חוק פרטית. הייתי גם רוצה לומר כי על הממשלה להתעלם משיקולים קואליציוניים או אופוזיציוניים באישור או התנגדות להצעות חוק, ולבחון את הצעות החוק לפי טיבן ולא לפי השתייכותם. הייתי אף רוצה גם לומר כי על הרשות המבצעת לראות ברשות המחוקקת, רשות שווה בכוחה וביכולתה. אבל אני מסתפק בעקשנותם, בנחישותם וביכולתם של חברי הכנסת, לקדם נושאים החשובים באמת לתושבי מדינת ישראל, חרף כל המכשולים.

בימים האחרונים נחשפה התרחשות מאחורי הקלעים, במה שנראה כמו סיכום בין משרד האוצר לבין משרד התמ"ת – כאשר הנפגעים הראשיים הם העסקים הקטנים והבינוניים והרשות שמאחוריהם.

ראשיתה של הפרשה בשנת 2006, עת פרסם מבקר המדינה דו"ח ביקורת מיוחד על הרשות לעסקים קטנים ובינוניים בישראל – מינויים פוליטיים. הדו"ח חשף שורה ארוכה של מינויים פוליטיים לכאורה שנעשו ברשות, אשר הקשו על פעילותה התקינה. על פי דו"ח מבקר המדינה, אשר הועברו לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה, נוצלה הרשות ע"י אהוד אולמרט, שר התמ"ת דאז, למינוי מקורבים ועסקנים פוליטיים, אף שלרבים מהם לא היו כלל הכישורים המתאימים, לכאורה. האבסורד הגיע כדי כך שהנהלת הרשות (מטה) בלעה 70% מהתקציב השנתי של הרשות ורק 30% הועברו לשטח, למט"ים, שהם כאמור הזרוע הביצועית. מינויים של פעילים ומקורבים אלה הקשה על פעילותה התקינה של הרשות, ובאופן ישיר גרם לפגיעה באלפי עסקים קטנים ובינוניים בישראל.

בעקבות הדו"ח, מינה החשב הכללי באוצר דאז, ירון זליכה, חשב מלווה לרשות, אשר פיקח על פעולות והתקשרויות הרשות. שינויים נוספים שהוכנסו היו שינויים מבניים וארגוניים והכנסת נהלים חדשים המתייחסים לקבלת כוח אדם וקיום מכרזים כמקובל בשירות הציבורי. אולם בין השינויים המהותיים שנרשמו היתה מינויו של דני מצליח, איש מקצוע שצמח מהשטח ומכיר את סביבת העסקים הקטנים והבינוניים. תחת ניהולו, הצליחה הרשות לקדם פרויקטים של חונכות עסקית, הצליחה להעמיד הלוואות ולפתח קורסים מקצועיים, והצליחה לעמוד במטרות שנקבעו לה.

ואולם, משרד האוצר לא טמן את ידו בצלחת; כזכור, הרשות לעסקים קטנים ובינוניים הנה יחידה קטנה הכפופה ישירות לשר התמ"ת ומתוקצבת בנפרד מתקציב המשרד, וכל תפקידה הוא סיוע להקמה ולהרצה של עסקים קטנים ובינוניים. הסיבה לכפיפותה לשר ולתקצוב נפרד היא הגמישות והעצמאות הנדרשים בסיוע לבעלי עסקים. "איך מקטינים את הסכום ומצמצמים בהוצאות", שאלו פקידי משרד האוצר, וענו: פשוט מאד - הופכים את הרשות ליחידת סמך (או לסוכנות ביצוע) בתוך משרד התמ"ת. באופן זה, תקציב המשרד יפוקח מקרוב, ההתקשרויות יסומנו ויהיה אפשר לערוך קיצוצי רוחב (והכל כמובן בשם ההתייעלות). תכניתו של משרד האוצר היתה  אימוץ מודל המכונה 'סוכנות ביצוע ממשלתית'. בארץ, המודל מיושם ברשם הפטנטים בלבד, וטיבו עדיין לא ידוע. לדעת משרד האוצר, אין כל סיכון בביצוע פיילוט על רשות המסייעת לעשרות אלפי עסקים, חלקם המצוי בסכנת קריסה וזקוק לסיוע דחוף. האם זה משנה שכל הגופים המעורבים - עסקיים וציבוריים – מתנגדים נחרצות למהלך ?

כיו"ר וועדת הכספים של הכנסת וכיו"ר השדולה לקידום עסקים קטנים ובינוניים בכנסת, התנגדתי למהלך משרד האוצר. רתמתי לצידי את השר הממונה וסגן ראה"מ, אלי ישי, בהתנגדות נחרצת ומקצועית למהלך. זכורה לי בבירור ההתנגדות כנגד מהלך זה, אשר יקשה על מתן מענה מהיר ויעיל לעסקים קטנים ובינוניים, באופן שמאפיין סוכנויות ביצוע ממשלתיות.

ברם, נראה כאילו חל שינוי חד בעמדתו של שר התמ"ת: בתקופה האחרונה המשיך המשרד לקדם את נושא סגירת הרשות לעסקים קטנים ובינוניים בישראל והפיכתה לרשות פנים-ממשלתית, כאשר במסגרת זו פורסם בימים האחרונים מכרז פנימי במשרד למציאת מנהל לסוכנות.

אני תוהה מדוע מתעקש משרד התמ"ת לשוב ולקדם תכנית זו, בסמיכות כה רבה לבחירות הכלליות, ולאור חילופם הצפוי של השרים הממונים. האם לא נכון היה להמתין עם סגירת הרשות הפיכתה לסוכנות ביצוע, עד להחלטתו בנושא של השר הממונה, במסגרת הממשלה ה-32, תחת ביצוע "מחטף" פוליטי ?

האם לאור השלכותיו של המשבר הכלכלי העולמי על הכלכלה הישראלית, כמו גם לאור חשיבותם של עסקים קטנים ובינוניים ביציאה ממשבר כלכלי, לא נכון יהיה לתת לגוף יעיל ומתפקד להמשיך במשימתו, על פני החלפתו בסוכנות ביצוע אמורפית, שאין כל וודאות ביכולותיה ?

ומדוע, בעוד כל ממשלות העולם בוחרות לחזק את מגזר העסקים הקטנים והבינוניים נוכח המשבר, תוך השקעת משאבים ותקציבים, בוחרים משרדי הממשלה לשנות את הכתובת לעסקים קטנים ובינוניים במצוקה ?

כשמדברים על מדינת חלם, לא צריך להסתכל רחוק. חלם זה ממש פה, אצלנו, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו.