האמת שדיי חיכיתי לאזעקות במודיעין. יצאתי עם נאור בתקופת עופרת יצוקה, וגם כשהיו נפילות בב"ש, כשהייתי אצלו לא היה כלום.
אפילו הייתי איתו בשדרות כמה פעמים, ולא שמעתי אזעקה אחת. אז דיי חיכיתי במבצע הזה, כשתל אביב סופגת דיי הרבה טילים, שיגיע איזה
רסיס למודיעין. רק בגלל שהציפיה הזאת מעצבנת, וגם בגלל שעניין אותי לראות איך הבית יגיב.
אתמול בלילה היו שתי אזעקות במודיעין, אחת בתשע ורבע ככה, ועוד אחת באיזור עשר. בפעם הראשונה רק אני, האחות, וחברה של אבא התעקשנו
להיכנס לממ"ד, ובפעם השנייה, אחרי שהסברתי לאבא ולאחקטן שזה מלחיץ אותנו כשהם לא איתנו, הם הבינו ונכנסו.
כשהלכתי לישון השתעשעתי במחשבה על לישון עם בגדים, למקרה ש, אבל ידעתי שהסיכויים קלושים. מודיעין מעולם לא הייתה על המפה, והם יורים
בלי לכוון ממש. בשש בבוקר הצעקות של חברה של אבא התערבבו עם קולות האזעקה בתת מודע שלי, והפכו לחלום על שמונה בבוקר, כשאני מנסה
לכבות את השעון המעורר. בצעקת "אליה!!" הרביעית שלה בערך, התאפסתי על עצמי ורצתי לממ"ד. ללא ספק, מי שהכי נהנה מהאזעקה הזאת היא
מישמיש, שממש נהנתה לראות את כל הבית ער פתאום מוקדם.
הבעיה הכי גדולה בהתקף חרדה ראשון, זה שאתה לא יודע שיש לך התקף חרדה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שחוויתי התקף כזה. הייתי בצבא,
היה אמצע הלילה, וראינו סרט מתח. פתאום הרגשתי שאני מיובשת לחלוטין. שתיתי מים, אבל זה לא עזר. היו לי רעידות בכל הגוף, בחילה נוראית,
וסחרחורת. עצם העובדה שלא הבנתי למה אני לא מצליחה לצאת מההתייבשות הזאת, הלחיץ אותי עוד יותר, והחמיר את המצב עד שהלכתי לחובשת
התורנית.
חברה של אבא התחילה להרגיש שהיא לא יכולה לנשום. היא התיישבה על כיסא בממ"ד, וסבלה מבחילות. שמענו בום אחד של נחיתה שהיה שונה
לחלוטין מקולות היירוט ששמענו כמה פעמים אתמול בלילה, והבחילה שלה גברה. למרות שיש לה בעיות של לחץ וחרדה, מעולם לא היה לה התקף.
לא מלמדים אותך בבית הספר או בצבא איך להתמודד עם התקף כזה. מלמדים אותך על מליון דברים אחרים, אבל לא על זה. גם בלימודים שלי
במכללה, שמתעסקים בחינוך ילדים, לא מדברים איתנו על איך להתמודד עם התקף חרדה. מלמדים אותנו איך להתמודד עם התקף זעם, עם ילד עם
בעיות משמעת, ילד עם הפרעות קשב וריכוז, אבל חרדה?.. חס וחלילה. וזו הבעיה הכי גדולה עם התקף חרדה. שאין לך מושג מה קורה לך.
אז הדבר הכי חשוב זה להיות מודע. להסביר לעצמך, או למי שחווה את זה, שהכל בסדר. חרדה זה לא דבר הגיוני, אז זה לא באמת משנה יותר מידי,
אבל זה בהחלט לא מזיק להגיד את זה. חשוב לתרגל נשימות עמוקות ואיטיות, כי חמצן זה הסם הכי טוב שיש לנו כרגע. איי אפשר לפתוח חלון בממד
כל כך, אבל גם מאוורר שמכוון אליך עוזר. אם הספקתם להביא מים, אז חשוב גם לשתות, ואם יש אפשרות אז כמובן שלשבת או לשכב עוזר, אבל
בעיקר לנשום עמוק, להסביר שזה נורמלי, וקורה במצבים כאלה, ושיהיה בסדר.
העיקר שיגמר בשלום ובמהרה.