הייתי אתמול בשיחה אצל ציפי, העובדת סוציאלית האהובה עלי, ודיברנו על דניאל. הסברתי לה שהכאב והאכזבה שממשיכים ללוות אותי לא קשורים רק

אליו, אלא פשוט לרצף הזה של הזמן האחרון. כל פעם מחדש אני יוצאת עם מישהו, ואיכשהו זה לא מסתדר. אפילו אם אני יוצאת עם מישהו שאני לא

רוצה בכלל, איכשהו זה נגמר מהצד שלו. אומרים לי שזה לא קשור אלי, וכמובן שאני לא יכולה להאשים את עצמי בזה שמישהו יוצא מהארון (למשל),

אבל אני לא יכולה רק להאשים את כולם כל הזמן ולא לנסות להסתכל פנימה.

היא שאלה אותי מה אני חושבת שהבעיה, ואמרתי לה שאני לא מצליחה למצוא שום חוט מקשר בין האירועים שאני יכולה להצביע עליו ולהגיד "זה זה".

אמרתי לה שדיברתי על זה גם עם נאור לא מזמן, על זה שמאז שנפרדנו הוא היה במערכת יחסים ארוכה, ומתחיל עכשיו עוד אחת, בזמן שאני לא

מוצאת את עצמי ולא שורדת יותר מחודשיים שלושה. היא שאלה מה לו היה להגיד על הדברים, כי הוא בכל זאת מכיר אותי בקטע זוגי (בכל זאת, שנתיים

וחצי וכ"ו), ואמרתי לה שהוא אמר שלפעמים זה פשוט קורה. שזה לא אומר כלום. שיש תקופות כאלה שלא מוצאים, ושזה לוקח זמן.

זה קשה לי. אמרתי לה שאני מרגישה כאילו למדתי בטירוף, ואז נכשלתי במועד א', נכשלתי במועד ב', ובמועד ג', ועוד שנייה ד', ולא משנה כמה אני

אנסה, זה לא קשור בי בכלל. קשה לי להיות כל כך חסרת שליטה. זו הבעיה הכי גדולה שלי, שצריך שניים לטנגו.

היא אמרה שאלו חוויות שאני עוברת, ושבסוף אני אצמח מהם, ואהפוך לאדם טוב ושלם יותר, והגדירה את זה כ"כאבי גדילה". אני חושבת שזה התיאור

הכי יפה.

בינתיים אני ניצלתי את החופש שלי בשביל ללמוד לצייר. אני לא יודעת מה למען השם המוח שלי חושב לעצמו, אבל יותר מידי פעמים אני קמה בבוקר

עם רעיון לתחביב חדש. (ע"ע סריגה). אז.. הנה תמונות אינסטגרם של ההתקדמות (האיטית) שלי.

היום הראשון

היום השני

יום שלישי, הכל צוייר עם אותו גוון שפשוט הופך כהה יותר עם שכבות. יאי צבעי מים 3>

יום רביעי, עם מאמר מעולה ביוטיוב

היום. מנסה אשכרה ללמוד לצייר, אבל מסתבר שבעיקר ניאנדטרלים.

 

היום שלום!