אחרי הוועדה בביטוח לאומי הודיעו לי שאני מוגדרת עם 30% נכות רפואית החל מה1.1.14. 
זה לא מספיק בשום צורה בשביל קצבה, אבל אני כן יכולה לבקש דמי שיקום, מה שאומר שהם יעזרו לי עם הלימודים גם בנושא השכר לימוד,
גם בתחום הנסיעות, וגם עם דמי כיס חודשיים.

אני ואדם עוברים לגור ביחד. מצאנו דירת גלריה ממש נחמדה במיקום מרכזי בקומת פנטהאוז. אדם מתחיל לקחת דברים על עצמו ממש ברצינות
והתאפס לחלוטין. הוא החליט שהוא עוזב את הלימודים, והחליט שאם הוא באמת מפסיק עם זה אז הוא צריך ללמוד לעבוד עם עצמו ולתרגל
שליטה עצמית. הוא מנגן רצוף מינימום שעתיים ביום, עובד על חומרים להופעה ומקדם עניינים. אני גאה בו ממש.
מצד שני, אני מרגישה קצת אבודה בחלל. אני לא יודעת אם הלימודים האלה מתאימים לי או מה אני עושה עם חיי. היה לי לפני שבועיים שבוע
עבודה מעשית, כל יום במקום לנסוע למכללה נסעתי לבית הספר והעברתי שיעורים. במהלך חמישה ימים העברתי שמונה שיעורים והיה כיף בטירוף.
הילדים אהבו אותי והיו שמחים כל פעם שהודעתי שאני הולכת ללמד. אני לגמרי רוצה להיות שם, אבל לא בטוחה אם לימודים זו הדרך.
אני לא רואה את עצמי מצליחה להשתלב במערכת החינוך הרגילה לצערי. המורות מעצבנות, אין עם מי לדבר בחדר מורים, ואין מי שיעריך אותי
חוץ מסטודנטים שלומדים איתי ומרגישים בדיוק אותו הדבר. גם כל החברים אומרים לי שזה פשוט לא מתאים לי. אני אומרת הרבה זמן שאולי באמת
עדיף לי ללכת לבתי ספר דמוקרטים, אבל בשביל בית ספר דמוקרטי אני לא צריכה תואר או תעודת הוראה, אני צריכה פשוט להיות בן אדם טוב
ולקוות שבבית ספר בעיר מחפשים מורה. אולי אני באמת אתחיל לחפש ולבדוק בשביל לראות מה האופציות שלי.
אם אני אלמד בבית ספר דמוקרטי אני גם אוכל ללמד את כל הגילאים ואפילו להכין לבגרות ואני לא ארגיש שאני מתבזבזת. אני אוכל אשכרה להרוויח
משכורת מתחום שאני אוהבת.

מעבר לזה רבתי עם אבא ממש בשבת שעברה. הוא האשים אותי בזה שלא אכפת לי ממנו, ושאף אחת מאיתנו לא עשתה מאמץ להיות ביחסים
טובים עם נעמה. זה אחרי שבמשך ארבע שנים עשיתי כל מה שאני יכולה בשביל לשמור איתה על קשר נורמלי, ואחרי שבתור ילדה רציתי כמה
וכמה פעמים שהיא תאמץ אותי. הריב היה ממש קשה. זה היה בדרך הביתה מסבתא וביקשתי שהוא יוריד אותי אצל אדם. הוא אמר לי שהוא מתחרט
שהוא בכלל לקח אותנו ושהוא היה צריך להשאיר אותנו לגדול אצל סבתא שלנו. כשחזרתי הביתה מאוחר בערב הוא המשיך לצעוק עלי, אמר שאני

מסלפת דברים, שזה לא מה שהוא התכוון ושהוא מתחרט שהוא איי פעם ניסה לדבר איתי כמו עם בן אדם בוגר.
לא נראה לי שאני איי פעם אוכל לשכוח את הדברים שהוא אמר לי בשיחה הזאת. אני לא מנתקת איתו קשר, אבל וויתרתי על לראות אותו כאבא. 

וזהו. חייבת לצאת מהבית, חייבת להתאפס על עצמי, יהיה בסדר.