הנה להקה של שחפים לבנים בחלון, עפים הם רחוק וגבוה מבלי להביט אחורה. |
| 7/2015
התנזרות
ההפסקה שלקחתי מישרא היא ההפסקה הגדולה ביותר שלקחתי מכתיבה בחיי. והיא עדיין קיימת מסיבה לא ברורה. לא בוער בי החשק לכתוב.
אדם מרגיש את זה גם על בשרו. כבר יותר משלושה חודשים שהוא לא כתב שיר חדש. טוב לנו ביחד, שקט. אנחנו רבים פה ושם, ואני כועסת עליו,
ובשום שלב אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו ולהפך.
ועם כל זה, אני עדיין לא מצליחה להעלים את דניאל מהראש. חשבתי שהזמן והמרחק יעשו את שלהם, אבל כל פעם שאני מנסה לראות לאן התקדמתי
זה דורש ממני להיזכר איפה הייתי שנה שעברה והוא כל מה שעולה לי לראש. אני עדיין אוהבת אותו, ואני יודעת את זה. גם אדם יודע ומקבל אותי
כמו שאני אחרי שהבהרתי לו ולי שאני לא מתכוונת לעזוב אותו בשביל "אולי" ו"מה אם". אני אוהבת את אדם בכל ליבי, הוא מעניק לי שקט שלא
היה לי עם אף אחד, הוא מכיל אותי, ומבין אותי, ומרגיע אותי ומכיר אותי, ועדיין, לא הפסקתי לאהוב את דניאל, וזה.. פשוט לא קול.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
