מאז שהפסקתי לכתוב חזרתי לנשום.

נורא מוזר לחזור.

קצת ברחתי מלכתוב ולחקור, ולקחתי לעצמי איזה שלוש שנים של חיים בשמש, של לחוות באמת ולהיות נוכחת, לפענח עם עצמי מי אני, מה אני רוצה להיות. ישרא ולכתוב בכלל לא היו חסרים לי. אפשר להגיד שזה פשוט התנדף מחיי וזכרוני, כשהתחלתי להכיר אנשים חדשים, לבנות לעצמי קבוצת חברים אמיתית, פיענחתי איך למקסם את הזמן שלי מחוץ לבית ובאמת ליהנות ממנו, וגם לדעת מתי אני צריכה את השקט שלי ושיקבלו את זה. היה גם הרבה חרא, אבל כזה שדרש את השקיעה הנכונה לתוכו בשביל שאני אוכל לעלות ולהפוך להיות אדם יותר טוב.

בערב סילבסטר 2018 אני ואדם ישבנו בדירה היחסית חדשה שלנו בעיר שאנחנו יחסית חדשים בה - תל אביב, ודיברנו על זה שחלאס, הגיע הזמן להשקיע בנו. לפענח מה באמת מעניין אותנו ומה באמת אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. וחשבתי על זה הרבה, כי בשנים האחרונות אין מה לעשות, ברחתי מזה, מכתיבה, מיצירה, מתוכן, מהדברים שאני מגדירה כ'יעוד' שלי. כאילו.. זה לא שלחלוטין ברחתי, זה יותר שחיפשתי לעצמי פרוייקטים גדולים ונתקעתי כל כך בשלבי ההכנה שלהם, עד שלחלוטין איבדתי את המטרה, שהיא פשוט.. לייצר תוכן שבאמת מעניין אותי. אז זהו, אדם יחזור להשקיע במוזיקה שלו ולבטא את עצמו בתחום הזה, ואני אחזור לפה. כאילו.. לא לפה לפה, אלא לחיים הכתובים, לפשוט לצלם סרטון ליוטיוב, או פשוט להעלות פוסט.

ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה בגוגל דוקס. לפענח עם עצמי איך חוזרים לזה. וזה נכשל קשות, ובאינסטינקט ראשוני, פשוט שלחתי את ידי אל העכבר ושורת החיפוש, ועל המקלדת הוקשה בקלות המילה 'ישראבלוג'. אני מרגישה שאני עדיין לא זוכרת איך לכתוב כנות, כי בשנים האחרונות הייתי נורא עסוקה בלדבר אותה, ומלאכת הכתיבה הרגישה לי מחוברת יד ביד לבדידות נוראית וחוסר, וכבר לא חסר לי, אני כבר לא בודדה, יש לי אנשים וחברים אמיתיים שמעריכים את הקיום שלי, ובעיקר אני מלווה את עצמי יד ביד. אני פחות מחפשת אישורים מהחברה לזה שדבר שעשיתי הוא טוב יותר או עובד פחות, כשאני כותבת שיר או יצירה כלשהי, אני מסוגלת פשוט ליהנות ממנה גם בלי להרגיש את הדחף לחלוק.

אני מתחילה את דרכי לניקוי הכתיבה מהבדידות, לפיענוח המדיום ואותי בתוכו. בשלוש השנים האחרונות פיתחתי אליה טובה יותר, ונראה שהגיע הזמן להחזיר אספקטים מהחיים הקודמים שלי ולשפר אותם ביחד איתי.