18 שנים שאני בישראבלוג. אפילו קצת יותר. רק עם הבלוג הזה הייתי 18 שנים. יותר ממחצית מחיי.
אין לי הרבה מילים בשבילכם לסכם מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן.
נשברתי וקמתי ואז בניתי לעצמי חיים שממש אהבתי. הכרתי אנשים חדשים, התאהבתי ונשבר לי הלב אבל זה היה בסדר כי הייתה לי יציבות בתוך עצמי.
ואז חליתי.
ועכשיו אני צועדת אל מותי.
אין לי מילות חכמה בשבילכם, או תקווה בשבילי
אני חושבת שיש אנשים שלא נועדו להיות מאושרים
היו לי המון חלומות ותוכניות. הבלוג הוא חלון לרגעים העצובים בחיי, אבל הוא לא מייצג את מי ומה שהייתי.
ואני מקווה שהסביבה שלי תזכור אותי כמו שהייתי באמת ולא את כל מה שהסרטן לקח ממני. ספונטנית ושאפתנית וחכמה ואינטנסיבית והרפתקנית ואוהבת את החיים ואולי אפילו יפה.
זאת שקמה בבוקר ומחליטה שהיא הולכת לראות כוכבים במדבר, או נוסעת לשנרקל בצפון, או לומדת משהו חדש לחלוטין סתם מתוך עניין.
ואהבתי בע"ח וטיפלתי בהם מהנדל שפלש לי הביתה ועד היונה או העטלף והעכבר האומללים שמצאתי בחצר.
ואהבתי גם אנשים, על אף סבלנותי הקצרה לפעמים. וניסיתי לעזור כשיכלתי. והתנדבתי בשקט באמת מכל הלב. ותרמתי כשהיה לי.
והייתי רוצה להזדקן. לתת לזמן לחצוב בפנים שלי קמטים, להרוויח שיער לבן, כי יש בי עוד כל כך הרבה חיים לחיות. אבל ליקום לא אכפת אם הייתי אדם טוב או לא. והחיים אכזריים ואקראיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Jane D.