נמאס..
נמאס...
נמאס מהשגרה.נמאס מהבדידות.נמאס מהעולם.
לא ציפיתי בחיים להגיד את זה בגילי,אך בלית ברירה ולאור מצב הנפשי שלי,אני אומרת שהכל רע.
נתחיל מהבית.
לכל האנשים הרגילים יש אימא,אבא,סבתא,סבא ודודים.כולם מאושרים,מתאספים סביב שולחן
כל שישי וכל חג ואף בשמחות,והבעיות שיש להם זה כביכול אי הבנה.
אי הבנה של תרבות הצעירים בזמננו מהצד המבוגר,אי הבנה של בחורים,שיעורי בית ולימודים מצד ההורים.
כל זה בסדר,רגיל,נורמלי ואכן ככה זה צריך להיות.
רק לא בחיי.
הכל התחיל עוד מארץ מולדתי הרחוקה.
כמו בכל התרבות האירופאית שתיית משקאות חריפים זה אכן תחביב,
ואף בילוי מעודן.
אצלי אבי,ראש המשפחה כביכול,זו דרך חיים.
בקיצור אלכוהוליסט.
בארץ מולדתי ראיתי כיצד היכה את אמי,צעקות ובכי של אמי,ואפילו בריחה מהבית לקרובי משפחה.
כאשר עלינו לארץ,פה נגלתה לאמי ההגנה מצד השלטונות,משהו שלא היה שם.
אז אבי נרגע עם החבטות ואגרופים איומים שהעניק לאמי.
הוא עדיין שתה...שתה בכמויות..הרבה..
פעם זה היה משהו אכן מכובד כגון וויסקי,ליקרים,וורמוטים יקרים
והתדרדר כעת לוודקה זולה.
הוא לא מביא משכורת מספק למשפחה.
אמי הפוכה מאז ומתמיד.משמעו שהיא נראית כאילו העולם התהפך,
וכל העולם במצב מלחמה.
היא אינה מטופחת,היא מתאפרת כמו ילדה בכיתה ו',כלומר בצורה הלא מחמיאה ביותר.
היא הולכת למספרות זולות,ועושה תספורות הכי לא מחמיאות.
היא הולכת עם "פן" שנראה כאילו לא הסתרקה מאז שצמח לה שיער על הראש.
הבגדים שלה נראים כאילו הפשיטה קשישה לאחר מותה.
היא היסטרית.
היא צועקת עד שיוצא לה הרוק מהלוע,יש לה התקפי גבריות : היא חובטת בשולחן
או על כל משטח קשיח באמצעות אגרופיה וכל זה מלוות בקללות שכל אסיר בבית כלא
היה מביא לה "ריספקט".
סבלתי מהמצב הזה בבית.
הרי כל העצבים והתיסכול שלהם נשפך עליי,ולאחרונה גם על אחותי שנולדה לפני כמה שנים.
תמיד הייתה ילדה טובה,ילדה טובה ירושליים ולא פחות.
הציונים הגבוהים בכיתה,תעודות הצטיינות,עשיית שיעורי בית מתמדת.
אך כאשר חזרתי הביתה,נכנסתי לשערי גיהנום.
תמיד הייתי אשמה בהכל,האשימו אותי בכל דבר,נראה לי שגם בזה שהירח מסתובב סביב כדוה"א.
ואז פיתחתי מן מנגנון הגנה כזה. נהייתי היסטרית.
אני יכולה לבכות,לצרוח ולהפוך את החדר למצב של ערימת שברי רהיטים.
אני מסוגלת לחטוף קריזה ולהתנפל באלימות רבה על בן אדם ללא שליטה בכוחי המתגלה כעצום.
הילדה הטובה שבי פשוט נכחדה מאז כיתה ח'.
בכיתה ח' קיבלתי התקף אדישות..הכל היה "על הזין שלי".
לא עניין אותי שום דבר,התחצפתי ועשיתי ה-כ-ל.אף אחד לא היה יכול להשתלט עליי,אפילו לא הוריי.
לאור הרבה נסיבות שגרמו לי לבדידות איומה,בדידות מוחלטת נרגעו הרוחות.
התבגרתי.
כעת אני די שולטת,מסולגת אפילו להדחיק את הזעם ולהוציא הכל בבכי מר.
אבל,אני עדיין גרה עם אותם הורים,באותה משפחה הרוסה ללא עתיד מבטיח.
אמי עדיין מוציאה עליי את תיסכולה,
מרשה לעצמה לקרוא לי "זונה מזויינת" בתירגום חופשי,
לציין כי הנני חרא של בת, והלוואי שהייתה לה בת דוגמת כל הבנות של חברותיה.
רק מעניין שכל בנות חברותיה מעשנות,ושותות ולא מגיעות להישגים כמוני.
ההורים אף פעם לא רואים את הטוב,רק את הרע.
היום אמי הרשתה לעצמה לצעוק עליי כי העזתי לקחת פיצה מהמקרר,לחמם אותה ואף לאכול
2 משולשים.
"מי נתן לך את הזכות לקחת את זה?"
לאחר מכן לקחת את המגש עם המשולשים,לזרוק אותו על שולחן הכתיבה שלי
ולצרוח "תאכלייייייייייייייייי עכשיו".
אמרתי "כבר אכלתי,איני רוצה עוד.תודה"
ורציתי להחזיר את המגש אך היא התנפלה עליי,פירטה לי כמה אני שפלה וזונה מסריחה.
וכשביקשתי קצת פירוט לגבי "מזוינת",אם ידוע לו אם מזוינת ובידי מי.
היא ענתה "לא יודעת,אם בכלל"..
ואז היא הוסיפה שחברי הוא טוב כי הוא קונה לי בגדים ומפנק אותי.
פה היא חצתה את הגבול,לקחתי ספל וזרקתי לעברה.ציינתי שאין לה זכות בכלל להתערב לי בחיים.
מרוב הזעם החלו הדמעות זולגות מעיני..היא הסתלקה.
כעת אני יושבת כאן.חנוקה מעלבון.
עוד מעט חברי יבוא.
מקווה שזה ישפר את מצב רוחי.
מתי זה יגמר?
מתי?
חוסר האונים הזה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
