היום זהו ערב יום הזיכרון לשואה והגבורה.
זאת תהיה הפעם הראשונה שאני עוברת אותו לאחר המסע בפולין ואני באמת יודעת ויכולה להרגיש מה היה שם. מה סבתא שלי, שבשבוע הבא תחגוג תשעים, עברה. איך נראה בלוק 11 באושוויץ ואיפה הוא בדיוק, אותו הבלוק שסבא שלי ז"ל עבר עינויים קשים במשך שלושים ושתיים שעות ושרד את זה.
איך נראו השירותים, כמה רחב ידיים המקום הזה. המקום הכה מרושע שאי פעם היה קיים, ועוד עכשיו במסווה של ירוק, של טבע.
אין זו דרך הטבע לרצוח אנשים טובים אך ורק היות שהם יהודים. אין זו דרך הטבע להחליט שכל מי ששונה הוא גרוע ממך. אין זו דרך הטבע שילדה בת שמונה-עשרה תראה מקומות בהם התבצע רצח המונים של המשפחה שלה כי אסור לשכוח. אין זו דרך הטבע.
אני זוכרת. זוכרת ולא שוכחת. כל כך הרבה פעמים מאז שחזרתי, מצאתי עצמי רואה סרט או קוראת שורה בספר ומייד מקשרת לשואה. אפילו סודוקו קשה לי לפתור כבר מרוב המספרים.
נכון, זה יעבור. עברו אך מספר חודשים מאז שראיתי את הזוועות שאינן זוועות. אם לא ידעתי מה באמת קרה במיידנק, אם לא הייתי יודעת מה זה בכלל מיידנק, מיידנק יכל להיראות כמו חווה גדולה, או אולי קיבוץ. המשרפות הן התנורים לאוכל, בכל דרגש רק אדם אחד ישן והרי הדרגש כל כך גדול לאדם אחד, כל כך הרבה מדשאות, מגדלי השומרים נועדו לשמור על אוייבים מרחוק ואפילו הגדרות הנוראיות יכלו להיות כאילו שומרות על האנשים מחיות טרף או מכנופיות. כל זה אם לא ידעתי מה היה שם. אבל אני כן. ואני זוכרת.
ביום הזיכרון הזה אני לא אעביר את הזמן בשינה, כי לא יהיה מה לראות בטלוויזיה. ביום הזיכרון הזה אני לא אתעצבן שמכריחים אותי לבוא לבית ספר בשביל טקס "מעפן" ואין בכלל לימודים. ביום הזיכרון הזה אני אזכור.
אזכור ולא אשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
