ישבתי ואחזתי את הזר בידי. הפרחים הדיפו ניחוח משכר, אף על פי שלא התאמצתי לנשום. בעיניים מזוגגות הבטתי לעבר לא נודע, נזכרת במעשה, נזכרת במילה האחרונה. דמעה מלוחה החלה לזלוג על לחיי הסמוקה. הנחתי את הזר באיטיות, ממשיכה להביט בו, מהרהרת האם אני צריכה ללכת אחרי הרגש או המחשבה, האושר או החמלה.

החלטתי.

אספתי את עצמי בשארית כוחותיי, שעם כל צעד נואש וחרד החלו להתעצם, כמו אישה נשלטת. לא מחוברת לגופי אני מתחילה לרוץ ונותנת לו להוביל אותי.

"משוגעת." שמעתי אותם אומרים. מבטים חטופים, ריכולים והתלחששויות שמנסות להסתתר מפניי, אך לא מצליחות.

חייכתי לעצמי תוך כדי התנשפות. השתדלתי שלא לצחוק ממעשיי הפרועים, הלא יאים לבחורה מופנמת שכמותי. עצרתי לרגע, מתנשפת בכבדות, מתכופפת ומניחה את ידיי על ברכיי למול האיש האדום.

כשהתיישרתי הבחנתי במבטיו של האופנוען. הבטתי בו גם אני, ובחנתי את שאר הנהגים לאחר. שבתי להביט ברמזור וחיכיתי שיתחלף אורו, אולי כך גם תתחלף מחשבתי ואתעשת.

הרכבים חלפו על פניי ומשב רוח קרירה בידרה את שיערי ברכות. עצמתי את עיני והנחתי להן לחלוף, לעשות את דרכן כמו תוכניותיי.

"ירוק!" הוא צעק לעברי, גורם לי לפקוח את עיניי בבהלה. "תודה." סיננתי לעברו והמשכתי לרוץ.

"מטורפת." שמעתי אותם אומרים. מבטים חטופים, ריכולים והתלחששויות שמנסות להסתתר מפניי, אך לא מצליחות. זה לא הרתיע אותי, אלא גרם לי להרגיש ביטחון מוחלט בנוגע למעשיי.

עצרתי בכניסה והתחלתי להתקדם באיטיות לעבר הדלת, חולפת על פני השלט שמאסתי לראות.

"מי זה?" –"אני. זאת אני." השבתי בקול חנוק ומתנשף לאחר שדפקתי בדלתו. טפחתי קלות על לחיי, בודקת שהיא הספיקה להתייבש.

הדלת נפתחה בפניי, חשפה את כל שרציתי לראות באותו רגע. הוא חייך אליי וגלה שתי גומות שקועות ומתוקות. "כבר חשבתי שלא תבואי..." הוא פנה אליי בהתרגשות, מנסה להסתיר את האהבה והגעגוע שמבטיו הראו. "חשבתי שלא... שלא תרצי לסלוח, שלא תרצי לראות אותי אחרי כל מה שקרה..." –"אני כאן, לא כן?" קטעתי אותו, משתוקקת שהוא יפסיק לדבר הרבה כהרגלו ופשוט יחבק אותי.

הוא יצא לקראתי וטרק אחריו את הדלת. "אין לזה שום ערך בחיים שלי," הוא השפיל את מבטו בנבוכות. "את הדבר היחיד שיש לי."

חייכתי אליו והתחלתי להתקרב, לגרום לו להראות סימני חיבה. שלחתי את זרועותיי על מנת לחבק, אך הוא הדף אותן מעליו והתרחק אחורנית. "מה קרה?" התפלאתי וקימצתי את מצחי. "אנחנו צריכים לסיים את זה כאן. למרות הכל. אני... אני לא חושב שאני אוכל לחיות עם זה." הוא הצטער.

"אבל היא..." –"היא לא תעלם." הוא קטע אותי. "היא לא ערך בחיים שלי, אבל היא נמצאת שם. אי אפשר לשכוח אותה."

בלעתי את רוקי בכבדות, לא מבינה איך הוא יכול לוותר על אהבה גדולה ואמיתית כמו שלנו לטובתה.

"אבל..." –"תלכי." הוא שב לקטוע אותי מבלי להביט בעיניי. "אתה בוחר בה?" שאלתי.

הוא לא ענה. שתיקתו כהודאה, חשבתי.

הרמתי את ראשי, מביטה בו בעיניים מזוגגות. קברו ניצב לפניי, חתום בשם שנהגתי לקרוא בכל רגע.  אחזתי את הזר בידי. הפרחים הדיפו ניחוח משכר, אף על פי שלא רציתי לנשום. נזכרתי במעשה, במילה האחרונה. דמעה מלוחה החלה לזלוג על לחיי הרטובה.

הנחתי את הזר באיטיות, ממשיכה להביט בקברו, מהרהרת האם לכעוס או לזכור.

מחיתי את הדמעה וקמתי לפני הקבר, מחליטה ללכת אחרי הכעס, אחרי הרגש. התחלתי לרוץ ונתתי לו להוביל אותי בשיא כוחותיי, שהחלו להיאזל.

שרברבתי את שפתיי בעצב, משתדלת שלא להתייפח מזכרונותיי הרחוקים, הלא יאים לבחורה כעוסה שכמותי.

"משוגעת." שמעתי את האבלים אומרים בעודי חולפת, לא מבינים כיצד אני מעזה להפר את תפילתם.

עצרתי לרגע, הרשיתי לעצמי לפרוק את הכעס והעצב, מניחה את ידי על עיניי העייפות והאדומות.

כשנחשפתי, ראיתי את האיש האדום ישוב ליד הקבר ומתייפח.

המשכתי לרוץ ונתקלתי לתומי באיש הירוק. "תיזהרי!" הוא צעק לעברי ונרתע אחורנית. הקברן לבש את חולצתו הירוקה והמכנסים הכהים, ניקה מעליו את שאריות החול. "אני מצטערת... אני מצטערת." השבתי והתחלתי ללכת.

חלפתי על פני הקברים, מרגישה את מבטיו נעוצים בי ללא מנוח. סובבתי את פניי אליו בתקווה שכבר הפסיק לרטון, ואולי כך גם תחלוף מחשבתי ואתעשת.

"מטורפת." שמעתי אותו ממלמל, גורם לי להרגיש שמא זה נכון ואמיתי.

"אנה!" שמעתי את קולו מאחוריי. הקשבתי לפסיעותיו בדרכו אליי, טופחת קלות על לחיי ובודקת שהיא הספיקה להתייבש. "באת לבקר את אחי?" הוא שאל כשנעמד לפניי. "כן." השבתי. "באתי לבקר."

הוא אחז את הזר בידו השמאלית, ושלח את ימינו כדי ללטף את כתפי לאות ניחום. "אמא רצתה שאני אניח את הזר על הקבר. שאני אסדר קצת את המקום, ו..." הוא חדל מלהמשיך בדבריו והתרכז בי יותר. "אני יודע שזה קשה עבורך. עמדתם להתחתן, הוא היה האהבה שלך..." –"כן." קטעתי אותו בהסכמה רק כדי לגרום לו להפסיק להכאיב לי במילים.

"הוא אהב אותך, את יודעת?" הוא שב לפנות אליי ואני הפניתי את מבטי. "הוא לא הפסיק לדבר עלייך. המחלה הזאת... הוא לא העריך שהיא תגיע." הוא אמר בצער. "הוא לא וויתר על האהבה שלו – הוא וויתר על האהבה שלך. הוא לא רצה שתסבלי..." –"אבל זה לא שינה שום דבר!" קטעתי אותו בוכיה והבטתי בו. "המשכתי לאהוב אותו כמו ביום הראשון שנפגשנו. הייתי מוכנה לחיות איתו למרות הכל, למרות שזה הגיע."

נתן השפיל את מבטו ולא ענה. המשכתי להביט בו, משתוקקת לקבל ממנו חיבוק מנחם. הוא הניח את הזר על האדמה והתיישר לפניי.  "בואי." הוא הפציר בי ופתח את זרועותיו.

"אתה חושב שאני אתגבר, נתן?" שאלתי מבעד לחיבוק, מרגישה את ידיו מתהדקות סביבי.

הוא ליטף את שיערי מבלי לומר מילה. שתיקתו כהודאה, חשבתי.

..............................