פרק 3 חחחחחדש , (:
פקחתי את עיני אך עדיין היה שחור לא ראיתי שומדבר
" אמא אני לא רואה כלום , אני רוצה לראווווות " פרץ לי בכי מתגבר .
"אל תיבכי נופר , אנחנו נעשה הכל כדי שתוכלי לחזור לראות " אמא התחילה לבכות בישבילי
"אל תיהי כל כך בטוחה " הרופאים ענו בקול הססני .
רציתי באותו רגע לעלות על גג הכי גבוהה בעולם ולהתאבד.
אין אין עוד טעם לחיים שלי אם אני לא רואה שום דבר .
אני לא רוצה לחיות יותר .
כל התיקוות שהיו לי לגבי היום הזה , רציתי שיהיה יום הכי טוב שיש
כל התקוות האלה קרסו לי בין הידיים .
היום הזה הכול היה מחורבן , רק אם הייתי נשארת בשירותים בזמן
שחשבתי שיהייה יום מיוחד זה לא היה קורה לי !
למה עליתי דווקא על האוטובוס הזה , מה עשיתי רע ?
למה זה מגיע לי ?
התחרטתי על כל רגע שקמתי בבוקר ההוא עם הרגשה של יום מיוחד.
רציתי לקבור את עצמי חיה ! רציתי לחנוק את עצמי ולמות!
אולי יש חיים אחרי המוות שבחיים האלה לפחות לא מאבדים את הראייה .
" נופר, הכל באשמתי אני מצטערת , אני אוהבת אותך כל כך " אמרה לי אמא
" אמא למה את אומרת לי את זה , מה את הולכת לעשות " עניתי בקול חנוק .
" אני אשמה בכל מה שקרה לך , רק אני , לא הייתי צריכה
לשלוח אותך לשום מקום " היא ענתה תוך כדי בכי .
" אמא , אפחד לא אשם במה שקרה לי ובח שלא את, לכי תשתי קפה אני רוצה להיות לבד בבקשה "אמרתי לה בקל ביישני .
מעולם לא דיברתי ככה בנימוס אחרי שהבנתי מה קרה לי לא יכולתי ביכלל
לחשוב על דברים אחרים חוץ מיזה שבא לי לקחת רובה ולירות לעצמי בראש
ישבתי שעות על גבי שעות לבד בחדר החולים . מנסה לפקוח את עייני בעוד שאני לא יודעת
אם הם פקוחות או לא .
אחרי חודש בבי"ח של טיפולים וזריקות , חזרתי הביתה עם מקל הנחייה .
נוו המקל הזה של אנשים עיוורים . בקיצור כשהגעתי הביתה ביקשתי מאמא שתעלה
אותי לחדרי תצא ותסגור את הדלת אחריה .
ניסיתי למצוא את המיטה שלי מיששתי את הסדידנים ולאט לאט נישכבתי
כדי שאני לא יפול . שכבתי וחשבתי איך אני יוכל ללמוד עכשיו ,
איך אני יראה לאן אני הולכת תמיד , איך אני יראה ילדים, איך בנים ירצו ביכלל
לצאת איתי אם ביכלל ירצוו אותי .
יום למחרת אמא לקחה אותי למוסד שיעזור לי בקשיים שלי .
היו שם הרבה ילדים בגילי . אמא הכירה לי את המנהל ודיברה איתו בקשר ללמודים .
זאת אומרת שהיא רשמה אותי למוסד לימוד הזה !
אחרי חודש חודשים התחברתי עם ילדים , ואפילו יש לי 2 ידידים שאני אולי אוהבת וחברה ממש טובה וחמודה שהם גם עיוורים והם עזרו לי מאוד . לחברה שלי קוראים לורן . היא צרפתייה , כשהיא מדברת יש לה מבטא נורא מצחיק . לשני הידיים קוראים ירון , אור .
לאט לאט למדתי לקרוא כתב ברייל . להכיר ריחות ולזהות אנשים לפי הקול .
יום אחד חזרתי הביתה ממש מבואסת כי התגעגעתי מאוד לחברה הכי טובה שלי , ליאור
בידיוק היא התקשרה .
" נופר . מה איתך , את משוגעת את יודעת כמה אני דאגתי לך " היא שמחה לשמוע
את קולי אומר הלו ...
" ליאור זו את ? ," שאלתי בקול שמח והססני.
"כן , שמעתי מה קרה לך , אני מצטערת " היא אמרה .
" זה בסדר , חח (: " עניתי
" מה בסדר , זה ממש לא בסדר את יודעת כמה דאגתי לך ? " היא התעצבנה עם קול צחוקי .
" ליאור , ממש התגעגעתי אלייך , אולי תבואי לבקר אותי אני צריכה לספר
לך מללללא דברים חשובים " עניתי בהתלהבות.
" ברווור , חח זה מה שבאתי לשאול אותך , גם אני מאוד התגעגעתי אליך
אני רוצה ליראות אותך כבר " היא שמחה .
לא עבר הרבה זמן ויעל באה אלי התחלנו לשוחח.
*המשך יבוווא *
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סהרוני נוווווני הפלוצצצית (: