לא הייתי פה... די הרבה זמן.
מצחיק איך כל כך הרבה השתנה מהפוסט האחרון ובכל זאת אני מוצאת את עצמי במקום מאוד דומה.
הייתי בתפקיד היומיות, חזרתי לאור, נהנתי, התפתחתי, למדתי להדריך ולעמוד מול קהל, היו לי חיים, ואז זה נגמר.
בסופ"ש שזה נגמר יצאתי עם אור, ובכיתי כל הזמן.
בכיתי בסקס, בכיתי כשראינו סרט, בכיתי במסעדה. הוא היה נבוך, והגיב רק בחיבוקים ובלהנמס מהבכי שלי. הוא לא הצליח לשכנע אותי שזה לא כזה נורא שאני הולכת לסגור הרבה ולא לראות אותו כמו פעם. אני באיזה שהוא מקום ידעתי שזהו סופה של תקופה. תקופה מדהימה. בדיעבד.
אחרי הסופש יצאתי לקורס מקצועי, נהנתי בקורס עצמו אבל החבר קצת התבכיין על זה שאנחנו לא מתראים כמו פעם. אני רק שכנעתי אותו שזה יגמר בקרוב, אני אוציא ת"ש והכל יחזור להיות כמו פעם. לא שכחתי ממנו אבל התחלתי להתרגל למצב שאני לא רואה אותו הרבה.
ואז יצאתי לקורס מפקדים.לא הייתי בשלה לזה, היה לי כל כך קשה, הייתי צריכה את אור. אבל הוא התפרק מגעגועים לחיים שהיו לנו יחד ומקנאה על זה שאני לוחמת והוא לא. הוא לא היה שם בשבילי ובמקום שהוא יעזור לי להתמודד עם הקושי בקורס אני הייתי צריכה לחזק אותו כדי לשמר את הקשר.
בשלב מסויים בקורס משק"ים העלו אותי לשיחה מול מפקד הקורס ושם ויתרתי על הכל. כל מצה שעברתי עד עכשיו בקורס המתיש הזה, כל הצרות עם החבר, כל הבכי, השבתות שסגרתי, הקריעה הפיזית... הכל נשבר ברגע אחד ונזרק החוצה מהחיים שלי. נמאס לי להיות חולה מרוב דאגה וגעגועים לאור. חתמתי ויתור. חזרתי לסוללה.
בפעם הקודמת שהייתי שם, לפני 9 חודשים, זה היה בתקופה שהייתי צעירה וטחנתי שמירות מטבח ויחס רע, הזנחתי את עצמי- בעיקר אחרי הפרידה מאור, והייתי הרבה יותר ילדותית וחלשה. הפעם כשחזרתי הייתי חזקה, חייכנית (בלי קשר למצב הרוח) מטופחת, חברותית, בוגרת... בקיצור עם כל הצניעות שעוד נותרה בי די סובבתי ראשים. תוך כדי העיקול שחבר שלי לא תפקד ואני כבר לא שלמה עם הקשר, התחלתי להטמע בסוללה ולספוג הרבה טפיחות על האגו.
בשלב מסויים יצא לי לדבר עם אחד המש"קים בסוללה. התקרבנו ממש ולאט אבל מהר מאוד שכחתי מאור. המפקד ההוא ניסה לנשק אותי וצעקתי עליו ועל הבוגדנות שלו ואיך הוא מעז וחשבתי לעצמי שזה לא היה בסדר גם אם היינו עומדים למות עכשיו. זו עדיין הייתה בגידה ולא הייתי רוצה למות ולהשאיר מאחורי בן אדם שהחברה המנוחה שלו בגדה בו. בעיקר כשהוא לא יודע שאני כבר זמן מה לא שלמה עם הקשר.
יצאתי הבייתה שעבועיים אח"כ, דחיתי קצת את המפגש עם החבר אבל בסופו של דבר העלתי את הבעיות. רק שלא הייתי מסוגלת לומר שאני כבר לא רוצה את הקשר שלנו. איכשהו דיברנו- לא הסכמנו על כלום- וטיטאנו הכל מתחת לשיטח. פשוט חזרנו לשגרה. כמובן שכשחזרתי לשגרה בסוללה לא יכולתי להמשיך אז כמעט מיד אמרתי לו שהכל עדיין לא בסדר. והוא השתגע ממני, לא הבין מה אני רוצה, ניסה לעזור לי לחתור לפרידה ושוב לא הייתי מסוגלת. גם לא בפלאפון. עדיין הייתי קרובה למש"ק מהסוללה אבל בשלב מסויים הרגשתי קצת שהוא התמסר אליי ומנסה לחתור לקשר כשלהו אפילו שיש לו חברה ולי יש חבר. וזה הוריד לי ממנו. אפילו שעודדתי אותו ולא הייתי בסדר בעצמי. מצד אחד זניתי לתשומת הלב שלו ומצד שני ככל שקיבלתי אותה ירד לי ממנו יותר.
אחרי שסגרתי שבת בסוללה והבטחתי לעצמי לפתור את הבעיות עם אור- להפרד, הפילו עליי אבט"ש- מה שאומר שאני סוגרת עוד שבת. והחלק הכי עצוב הוא שמה שהכי הפריע לי הוא שאני לא אראה את המש"ק ההוא שבוע שלם. לצורך העניין נקרא לו בוריס. החלטתי ביני לבין עצמי שאם הוא יתאמץ ויקמבן לצאת איתי לאבט"ש אני עושה הכל בשביל שיקרה ביננו משהו. וביני לבינך- אישות דמיונית שקוראת ומבינה את כל מה שאני כותבת, ידעתי שזה לא יהיה לי קשה.
בסופו של דבר הוא לא יצא לאבט"ש (אמרתי לו לא לעשות את זה. הוא ויתר, ניסה בערך, לא מספיק ושוב ויתר). יצאתי לבד במחשבה שהריחוק הזה טוב בשבילי. סוף סוף קצת פרופורציות זמן להבין אותי.
טעיתי.
כשהגענו לבסיס אותו באנו לאבטח, כשאני במצב רוח מרומם מעצם שבירת השגרה, קצת שיחות נהלים ובערב חילקו לנו תפקידים. קיבלתי את התפקיד הכי קל ונוח. ליווי רכבים. ביום למחרת התחלתנו בתכלס עבודה- רוב החבר'ה שמירות, הקצין שאגב היה אחלה ביותר פריקות ותקן ואני ליווי נסיעות. בבוקר הראשון עליתי על הרכב עם הציוד, קצת הסתבכתי שם והמ"כ- מפקד הנסיעה עזר לי באדישות. מאוד הערכתי אותו על האדישות שלו כי זה היה ניגוד מרענן ולא שטחי לכל בחור שעברתי לידו לאחרונה. וחוץ מזה הוא נראה סבבה והאדישות שלו גרמה לי לחשוב שהוא תופס מעצמו והיה נחמד להיות מופתעת לשזה לא ככה. תוך כדי אותו יום יצא לנו לדבר והרגשתי איך האישיות והמצב רוח המרומם באופן לא ברור שלי כובשים אותו במהירות. כל מי שקלט את החיבור הזה ביננו זרק לו כל שניה "מה עם חברה שלך?". התעלמתי באלגנטיות מהרמיזות הגסות האלה.
כל יום שעבר התקרבנו יותר. הוא הלהיב אותי בכישרונות שלו וביעילות ובהתנהלות שלו באופן כללי. זה הגיע למצב שאני כל היום והלילה מתנחלת אצלו בחדר, התידדתי עם השותף שלו לחדר שהוא אחלה בחור, ואהבתי ממש עוד כמה אנשים ברקע. זה יפה ביחס לבסיס קטן שיש אחוז כזה גבוה של אנשים טובים. ואני נשבעת שזה לא סינוור שתמיד יש לאנשים כשהם שוברים שגרה במקום שרק נראה נחמד. ידעתי בדיוק איפה הטוב ואיפה הרע. ואהבתי את זה בכל זאת.
בשלב מסויים שוב התקרבתי יותר מידי לבחור תפוס שיודע שאני תפוסה. זה השלב שהתחלתי לחשוב שהבעיה אצלי. התקרבנו והתקרבנו וזה יצא משליטה. הוא לא ניסה לנשק אוי בניגוד למש"ק בוריס מהסוללה, והוא לא שקל לעזוב את החברה שלו בניגוד לבוריס מהסוללה. ביומיים האחרונים החלטנו לתפוס מרחק. האירוניה היא שהוא הציע את זה ואני מימשתי את זה בזמן שהוא ניסה שלא. זה רק גרם לו להמרח עליי והיומיים האחרונים היו מזעזעים מהבחינה הזו. הוא התחיל להגעיל אותי. בסוטפו של דבר היום חזרנו הבייתה מהבסיס. אני, המ"כ, המ"כ שהיה השותף שלו לחדר, החובשת שאגב הייתה ממש מתוקה ועשתה לי עצוב שאין לי חברות, ועוד כמה. אני והוא חזרנו כל הדרך לצפון יחד. הוא נמרח עליי והסתייגתי אבל לא היה לי נעים להראות לו את זה והרגשתי צבועה מכל הכיוונים והיה לי חרא. כשהגעתי הבייתה המצב רק התדרדר. אני קלטתי יותר ויותר איזו התנהגות מזעזעת הייתה לי כלפי החבר שלי, והרגשתי אשמה נורא, והמ"כ מצידו התקשר אליי להמרח שוב, ואז עוד פעם וטען שהוא רוצה להפרד מהחברה שלו שהוא איתה 3 שנים. אהא.
כל היום בכיתי והתגעגעתי קצת לאור אחרי הכל. והרגשתי אשמה ובכיתי עוד.
ניסינו לדבר ועוד בכי.
ושלחתי לו הודעה בכיינית בפייסבוק שרק תקשה על הפרידה.
מחר אני עוזבת את הסוללה שלי וטסה למערכת נשק חדשה שתהיה מבצעית הרבה אחרי שאני אשתחרר. זה תפקיד נחשק ויציאות טובות, אבל כל העומס הזה ואני לא מצליחה לחשוב.
חוץ מזה שיש למערכת הזאת שם של בולבול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
