"What you feel is what you are and what you are is beautiful."

המשפט הזה שאחד הבלוגרים שכתב בבלוג שלי בפוסטים הקודמים

כל כך עזר לי. עזר לי להבין שלא צריך להיות בדאון כזה,

למרות כל הקשיים, זה מתישהו יעבור. סבתא שלי תעבור את זה.

אני עכשיו בטוח בזה. הילדים מהכיתה? שיקפצו לי. לא שם עליהם

ולא על הירידות שלהם. אז מה אם אחד מהילדים שם לי רגל

וכל הספרים שלי 'נשפכו' לי מהיד. אז מה? אני יתגבר.

עוד כמה שנים אני במילא לא יצטרך לראות אותם שוב. אני יצליח.

הם לא. הם ישארו כמו שהם. אז היום, שבת בבוקר

התעוררתי ב- 11 אכלתי ארוחת בוקר :) ביצת עין. ואז הלכתי לשחק

טניס עם אבא שלי. למרות שאני לא סובל את זה ><

סבתא שלי דווקא מרגישה טוב, לא כזה גרוע כמו שחשבתי בהתחלה.

יש בתוכי מין סוג כזה של שמחה? נקרא לזה.

לא יודע מאיפה היא צצה, ודווקא במצב הזה. אני יודע זה מוזר.

אבל זה אני, הרגשות שלי. ואף אחד לא ישנה את זה.