"אלינור יאללה לכי לישון כבר מאוחר" צעקה לעברי אמא "פסדר אני רק מתארגנת ואז אני ילך לישון" השבתי לה, שמתי ת'משחה ונכנסתי למיטה "דני אולי תלך לשון כבר מה אתה צוחק?!" אמרתי לך אח שלי בכעס "אולי תסתום כבר" צעק אייל לעבר דני "אני רוצה לישון" "אוף אם רק לאח שלי לא היה אוטיסט ולא היה לו פדידי, אני בטוחה שלא היו לנו את כל הבעיות האלו,ואמא לא היתה צריכה כל פעם לקחת ולהחזיר אותו כל פעם מהפנימיה שלו, ועכשיו כשאני חושבת על זה אם רק היו נותנים לי הזדמנות להגשים משאלה ההיתי אחרי מחשבה רבה וארוכה ההיתי מבקשת שלדני לא היה פידידי" חשבתי לעצמי אמרתי שמע ישראל והלכתי לישון למחרת בבוקר: "אלינור יאללה קומי כבר את תאחרי לבצפר, שמתי לך ת'אוכל בתיק" אמרה לי אמא, "מה?! בצפר זה לא הגיוני עדיין אפילו לא קניתי ת'דברים לבצפר" חשבתי לעצמי, "אמא מזה איפה דני?! לא ההית אמורה להחזיר אותו עכשיו בחזרה לפנימיה" אמרתי לה והיא ענתה "מה פתאום פנימיה?! על מה את מדברת דני בכלל עכשיו בצבא" , "בצבא?! זה לא הגיוני דני לא יכול להיות בצבא יש לו פידידי!!" אמרתי לה "פידידי?! על מה את מדברת לדני אין שום פידידי" אמרה לי אמא "מה זאת אומרת לא הגיוני...רגע אולי המשאלה שלי התגשמה!! שיואו איזה כיף" חשבתי לעצמי ובאמצע המחשבה שלי פתאום עצר אותי צלצול ולא הבנתי מזה...עד שהתעוררתי והבנתי בעצב שכל זה היה רק חלום!! ושאלו החיים ואי אפשר לשנות אותם!!!
אז תגידו תודה שאתם זה אתם כי מאיפה לכם לדעת אולי יש כאלו שיש להם חיים יותר גרועים משלכם...?!
אני יודעת שזה לא ממש סוף מפתיע אבל פשוט זה נראה לי סיפור יפה
ואני גם כותבת עוד סיפור אבל זה סיפור בהמשכים שעדיין לא העלתי לבלוג...
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע" http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285