סיבה לעזוב

היי, פוסט ראשון, אני מתרגשת.

סתם, אני לא אבל לא נורא.

בכל מקרה יש לי כמה בלוגים פה בישרא, הם ברשימות למקרה ש..

אז בבלוג הזה אני אכתוב קטעים קצרים, סיפורים וגם מה שעובר עליי.

בוקר יום ראשון.

שעון מעורר שלא מפסיק לצלצל, עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

שיער מתולתל פרוע, שפתיים יבשות.

היא קמה, מתלבשת ויוצאת אליו.

מגיע לביתו ומוצאת אותו בחדרו.

עיניו כבויות, תקוות מהעבר נעלמו והשאירו עיניים ללא הבעה, ללא רגש.

הוא חייך חיוך מזויף וקם ממיטתו, מחבק אותה חיבוק אוהב.

היא הביטה בו בעיניים גדולות שואלת את השאלה החשובה ביותר.

הוא שותק.

פגועה ונעלבת היא מרכינה את ראשה, ממלמלת דבר או שניים על כמה שהיא אוהבת אותו ועל כמה שהיא מצטערת והלכה.

פגוע הוא הלך לחבריו וצחק עליה. 'מלבין את פניה בפני רבים' הייתה אמו אומרת בכעס.

עם הזמן שעבר היא הבינה שהוא צוחק עליה ונפגעה ביותר.

היא כעסה עליו וצעקה.

הוא צחק. 'אני לא חייב לך כלום' היה אומר כשהייתה מרכינה את ראשה ואומרת שהיא אינה מאמינה עליו.

הימים שחלפו גרמו לו להבין. הוא לא יכול בלעדיה.

כל יום היה הולך ליד ביתה, נעמד מתחת לחלונה ומקווה שהיא רואה אותו, מבינה שהוא מצטער.

'תרדי כבר' היה חושב בליבו. אך היא לא ירדה.

בסופו של דבר הבין שהיא לא תרד ונכנע, נכנס לדיכאון עמוק.

פעם אחת כשישב מתחת לעץ התאנה שבגינתו חרט חצי לב, מקווה שאי פעם יוכל להשלים את הלב.

השנים עברו והוא התבגר והחכים.

פעם הוא היה רחוק, פעם הוא לא הצליח לתת לה את רצונה.

היום הוא קרוב, קרוב יותר מאי פעם למקרה שאם אי פעם תחליט לחזור לא תהיה לה סיבה לעזוב.

איך?